פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לאכול סרטים: מה קורה לאדם שלכוד יום שלם בסינמה סיטי?

      מה יכול להיות רע ביום שלם שמורכב מצפייה מרתונית בסרטי קולנוע? רועי בהריר פרל יצא לניסוי חברתי מרתק וחשוב מאין כמותו ואיבד כמה עשרות תאי מוח בדרך

      רועי בהריר פרל בסינמה סיטי (ראובן קסטרו)
      המסע לאיבוד השפיות. רועי בהריר פרל (צילום: ראובן קסטרו)

      אקספוזיציה

      היינו בדיוק באמצע הדרך כשהסמים החלו להשפיע. סתם, לא היו סמים, גם עורך דין לא היה, אבל כך זה הרגיש בזמן שקו מס' 137 של אגד התקרב לתחנת הסינמה סיטי בראשון לציון. אני מוכן להישבע בכל היקר לי שבהמשך הדרך, מצד שמאל של הכביש הראשי, ממש מול התחנה, עמדו באותה עת כמה לטאות ענקיות ומפחידות באופן חריג. חלקן התנשאו לגובה של ארבעה מטרים, אולי אף יותר, ומשניה לשניה, עם התקדמות האוטובוס לעבר היעד, ניתן היה לזהות בהן עוד ועוד פרטים שלא בהכרח מבשרים טובות: לשונות ארוכות ומתפתלות, ניבים לבנים ומחודדים, זרועות דמויי מלתעות ומבט רצחני בעיניים.

      ספק אם אדם שעד כה לא נקלע לאזור וחווה אותו על בשרו יאמין לכך, אבל כן, מחוץ לסינמה סיטי בראשון לציון יש סיכוי גדול מאוד להיתקל בסטגוזאור, בקנטרוזאור, באילפרוזאור, בפלסיוזאור ובערסיוזאור צעיר, בן שמונה לכל היותר, שמצביע על ג'ירפה וצועק "אמא! צ'ירפה! אמא! צ'ירפה!", ואז אמא שלו אומרת לו "ג'ירפה, הראלי, לא צ'ירפה. אתה זוכר שראינו פעם ג'ירפה בספארי ואבא נתן לה דוריטוס?".

      כן, יש שם גם ג'ירפה, ולא, לא ברור מה היא, מלחכת עשב חמודה שכמותה, עושה בחברת הטיפוסים המפוקפקים האלה. מה שכן ברור זה שיש כאן גם איש רגיל, רטוב עד לשד עצמותיו, שמקלל את עצמו בלב על כך ששכח לקחת מטרייה ותוך כדי זה בוהה בג'ירפה ומנסה להבין כיצד ייתכן שבעל חיים כה מתורבת ומודרני נקלע למקום שנתקע בפרה היסטוריה.

      משלחת המונה 13 בני אדם מקבלת את פני בשער הכניסה. אחד ממשש אותי ושואל אם יש לי נשק. 12 האחרים הם ככל הנראה קצינים בכירים בצבא זר כלשהו. פניהם קפואות, נטולי קמטים. מדיהם מגוהצים למשעי. הם מסודרים כמו פלס בשתי שורות אנכיות, זו מול זו וממתינים במתח לרגע השיא של יומם – כניסתו של מלכם הדגול והנערץ אל מבואת הארמון.

      כמה צעדים אחר כך, כשאני כבר ממש בפאתי המעוז שממנו כבר אין דרך חזרה (מקדונלד'ס), מצפוני מתחיל להעיק עלי. אני שב אל רחבת קבלת הפנים וטופח בחביבות על שכמו של אחד מאנשי משמר הכבוד. בטעות יוצאת לי צ'אפחה חזקה מדי, אבל נראה לי שהקצין החסון קיבל את זה סבבה. לא זז מילימטר ואף לא מצמץ. גבר.

      פרק ראשון: הדרך לגיהנום

      אחת ממטרות המשנה שלי בניסוי החשוב הזה היא לשים אצבע על הנקודה המדויקת שבה אני, בתור אדם שמאובחן רפואית כסובל מקשיי קשב וריכוז חמורים ביותר, מפסיק לעקוב אחר המתרחש סביבי ומתחיל לדבר עם עצמי ו/או עם אנשים שאני מדמיין.

      לא, אין לי מושג מתי זה יקרה. בינתיים, ארוחת קריספי צ'יקן. "משהו מהקינוחים בארבע תשעים? אדוני? תרצה אולי משהו מהקינוחים בארבע תשעים? אדוני? אדוני, אתה איתי? אדוני?". שאלה טובה. באמת, איפה אני? מה קורה פה? איך הגעתי הנה? למה הגעתי הנה? למה יש פה כל כך הרבה בני נוער בטרנינג? ולמה כולם כאן אוכלים קרפ? ומה הקטע עם הילדות האלה שם, מחוץ ל"קסטרו", שמסתכלות עלי כל הזמן. יופי, עכשיו הן גם קוראות לי.

      "היי, בוא רגע!".
      מי? אני?
      "כן כן, בוא שניה, אנחנו רוצות לשאול אותך משהו, זה ייקח דקה, באמת".
      הן חמש, אוחזות בדפדפות, וברגע זה הן בעיצומו של דיון ער בשאלה מי תהיה זו שתפנה אליי. כעבור 40 שניות, אחת מהן שואלת אותי אם אני מוכן לענות לה על שאלה. אני אומר להן שזה בסדר, אין לי בעיה לעשות איתן סלפי, אבל היא מסבירה לי באדיבות שזה לא העניין ושואלת אותי מה אני עושה פה. אני נרתע מעט נוכח הפלישה המפתיעה לפרטיות, אך מתעשת במהרה.

      תגידי קודם מה את עושה פה, ואז אני אגיד.
      "אנחנו עושות פה עבודה לבית ספר".
      איזו עבודה?
      "אנחנו צריכות לשאול אנשים שבאו לפה מה הם עושים פה".
      וואלה. נושא יפה. לאיזה שיעור זה?
      "עזוב, לא משנה, רק תגיד לי מה אתה עושה פה, נו".
      האמת היא שאני לא ממש יודע בעצמי, אבל בעיקרון...
      "אוקיי, בסדר, אתה פה לבילוי או לעבודה".
      מה אכפת לך?
      "זה בשביל העבודה נו, תגיד כבר".
      אני עובד פה בלהסתכל על אנשים וללכת לסרטים.
      "טוב, בואי הדס, נשאל מישהו אחר".

      רועי בהריר פרל בסינמה סיטי (ראובן קסטרו)
      שעות של הנאה (צילום: ראובן קסטרו)

      השעה עכשיו 12 בצהריים, בחוץ יורד מבול היסטרי, הסינמה סיטי כמעט שומם, אבל הנערות האלה נחושות. הן ודאי יצליחו במשימתן. אחזיק להן אצבעות במהלך "הדרך לגיהנום", הסרט הראשון שבחרתי לנמנם בו, תוך תקווה שמישהו בקהל יעיר אותי לקראת סוף הדרך והיציאה מן האולם, בחזרה אל הגיהנום.

      על מי אני עובד. אני אף פעם לא נרדם בסרטים. לא מצליח. אפילו לא בסרטים עם ניקול קידמן. אני מכין את עצמי לאפשרות הסבירה בהחלט (בהתחשב בכך שכוכב הסרט הוא ליאם ניסן) שהדרך לגיהנום תהיה עינוי בקנה מידה דאע"שי.

      הפרסומות והפרומואים חולפים ביעף, והנה, גשם יורד, כתוביות מבצבצות, הסרט מתחיל. הוא מנסה למתוח ולהלחיץ, אבל מבוים בדרך איטית ומסורבלת מדי, שמקשה מאוד על ההתמקדות ברצף האירועים. הוא מנסה להיראות איכותי ורב-שכבתי בעזרת זוויות צילום משונות ופסקול שלא מאפיין סרטי מתח, אבל הדיאלוגים הקלושים, המשחק החיוור של ניסן (בתפקיד סוכן אף.בי.איי לשעבר שנשלח על ידי סוחר סמים ללכוד את מי שחטף ורצח את אשתו) והתסריט המבולגן הופכים אותו למטופש, מרוח ומנג'ס.

      זה לא ממש גיהנום, אבל זה משהו בדרך לשם, עם כמה גופות מרוטשות ודם. משעמם, מייגע, אך עניין של מה בכך עבור מי ששרד, זמן קצר קודם לכן, את האווירה בסניף המקומי של "ארומה", ועוד מעט, כשהסרט ייגמר, הוא לא יחזור הביתה, אלא יישאר כאן, בממלכתו של אשמדאי.
      אני ניגש לקופה וקונה כרטיס לסרט נוסף. שירו של שולי רנד, "אייכה", נשמע ברקע. זה לא עוזר. הוא לא בא. האמת? עושה בשכל.

      פרק שני: אפס ביחסי אנוש

      רק שעתיים ורבע חלפו מאז תחילת הפעילות שלי כאן, אבל כבר עכשיו צבורים לזכותי כמה וכמה רגעי משבר. זה קורה לפעמים, כשהולכים לבד לסרט. מלנכוליה קלה עד מתונה היא אפקט ידוע של סיטואציות שדורשות עימות עם בדידות. ניסיוני הנוכחי מלמד אותי שהאפקט מתעצם כשהולכים לסרט לבד במתחם שהותאם במיוחד, ברוחו ובגודלו, לבילוי עם בחורה או עם חבר'ה, כמו למשל הסינמה סיטי.

      כשאדם בודד – נאמר, אני – מסתובב במקום כזה לבדו במשך יום שלם ונאלץ להתמודד שוב ושוב, במשך שלושה סרטים שלמים ברצף, עם מבטים ספוגי חמלה של אנשים שיושבים לידו באולם ועם לחשושים מאחורי גבו שמן הסתם עוסקים בו ("למה פאדיחות? לדעתי זה דווקא נחמד לפעמים ללכת לסרט לבד"), עשויות להיות לכך השלכות קשות ובלתי הפיכות על בריאותו הנפשית, המעורערת ממילא. ברגעים כאלה נבחנת רוחו של אדם, אבל רוחו של האדם הספציפי הזה, לא אכפת לה מכלום. היא רוצה הביתה.

      למרבה המזל, הזדמנה לי התמודדות סבירה למדי עם השטח. נכון לשעה זו, היא עדיין מסתכמת בנערים בקפוצ'ון, ילדות עם דפדפות ששואלות אנשים מה הם עושים פה, פנסיונרים ריחניים, אנשי אבטחה, עובדי ניקיון, קופאים, רוכלים ואלה שקורעים את הכרטיסים בכניסה לקומת בתי הקולנוע, שחלקה מרוצף בבלטות מוארות בצבעים שונים, ברוח הסרט "שיגעון המוזיקה".

      חבריי היחידים, והמאוד נאמנים, בעולם כעת הם בובות פלסטיק של סופרמן, באטמן, ספיידרמן, טרזן, בת הים הקטנה (ומחשופה הגדול), טוויטי, גופי עם לשון בחוץ, אלביס, אובמה שנצבע בגוון כהה מדי ושפתיו נופחו בהגזמה פראית, ובל נשכח את חברי הטוב ביותר (ושותפי לגזע) - קפטן פיראט, הדמות עם האף היהודי ביותר בעולם. כולם נמצאים כאן איתי לאורך שדרת בתי הקולנוע שבקומה השנייה, וכמו שאני מכיר את החבר'ה המקסימים האלה, הם בטח גם יישארו פה אחרי אלך, למקרה שאשוב. אמנם קשה להניח שזה יקרה, אבל חברים אמיתיים, חברי נפש, לא מעגלים פינות. הם תמיד שם בשבילך.

      את הדרך לכאן עשיתי בשני שלבים: משינקין עד הקריה באופניים, ומשם באוטובוס ישיר, אקסקלוסיב, לסינמה סיטי בראשון לציון. את הכסף שחסכתי בזה על מוניות, אני מתכוון להשקיע עכשיו בפופקורן קטן ובכוס קולה בינונית. ביחד זה יוצא 39 שקלים. לא נורא. טוב, אולי בעצם אסתפק בכוס קולה קטנה.

      רועי בהריר פרל בסינמה סיטי (תמונות גולשים)
      מחיר שווה לכל נפש (צילום: רועי בהריר פרל)

      שלושה נערים בטרנינגים שחלקיהם לא תואמים, חובשי כיפות שחורות, עומדים לפני בתור ומתקשים להחליט מה לקנות. הויכוח ביניהם הולך ומתלהט. הקללות כבר באוויר. יש מצב למכות. ברגע, הרמקולים משמיעים את שלום חנוך. "אדם בתוך עצמו". אני מזמזם בשקט, אבל נראה לי שאחד מהם בכל זאת שומע אותי, כי הוא מסובב לעברי את ראשו ומחדיר בעיני מבט ששואל "בא לך לסתום את הפה, גבר?". מה שבאמת בא לי לעשות זה לברוח, אבל במקום זה אני מפסיק לזמזם וחוזר הביתה, אל תוך עצמי.

      הסרט מתחיל. הוא בעברית, לא חדש, קוראים לו "אפס ביחסי אנוש" וכולם כבר ראו אותו חוץ ממני, כך שאין סיבה להרחיב בעניין העלילה המקורית (קורותיהן של סייעות לחימה במשרד קישור וגיוס בבסיס נידח בדרום הארץ), ההומור (הדק והאותנטי), בניית הדמויות (המדויקת והחכמה) והמשחק ההיסטרי של דאנה איבגי, נלי תגר ושני קליין. בהקרנה היומית הזאת אמנם צופים רק עוד חמישה אנשים וחצי חוץ ממני, האנשים האלה משום מה לא צוחקים אפילו בקטעים הקורעים ביותר, אבל זה לא אומר כלום. סרט פיצוץ.

      באופן אישי, אני חש הזדהות עמוקה עם דמותה של דפי – מש"קית הנייר והגריסה במשרד שעושה ככל שביכולתה כדי לקבל העברה לקריה. גם אני חש צורך עז, על סף האובססיבי, להגיע לקריה. נכון, הסרט הזה מהנה, אבל האופניים שלי מחכים לי שם, בקריה, סמוך לתחנת האוטובוס, וברגע שאגיע אליהם, בע"ה, אדע שממש בקרוב אהיה בבית ואז, או אז, אולי אחזור, סוף סוף, להיות האדם השמח והחיוני שהייתי פעם, מזמן, לפני שהגעתי הנה. הסרט, אגב, מסתיים באורח טרגי: בסופו אני עדיין פה. לא שיבצו אותי מחדש בקריה. כל ה-ז' סינמה סיטי.

      רועי בהריר פרל בסינמה סיטי (תמונות גולשים)
      בת ים קטנה, מחשוף גדול (צילום: רועי בהריר פרל)

      פרק שלישי: וויפלאש

      המצב קשה עד קריטי. השעה שבע ורבע בערב, והמון רב פושט על מתחם הסינמה סיטי. שני ילדים בני עשר עושים מלחמת חרבות עם המטריות שלהם מול פניהם הקפואות של אמותיהם ופסל של טרזן. מהחנות הסמוכה של "בילבונג" נשמע קול דק ומשתנק של נערה שצועקת לחברתה "אבל אמרתי לך, זה מתרחב אחרי פעמיים שאת לובשת את זה! נשבעת לך, זה מתרחב! רוצה שאישבע באמא שלי? אוקיי, נשבעת באמא שלי, זה מתרחב!".

      אביב גפן, מצדו, שר ברקע את "סוף העולם". שתי חיילות שמזכירות מאוד את הסחיות ששרו יחד שירים של אסף אמדורסקי ב"אפס ביחסי אנוש" והטריפו, בצדק, את דאנה איבגי, מזמזמות עכשיו עם גפן "זה התחיל כשהפסקנו לחלום, כשהפסקנו כבר לקוות".

      באמת. הגעתי לסוף העולם. בסינמה סיטי של ראשון לציון, אגב, מדובר במקום ספציפי, מעין חדרון צדדי שבכניסה אליו כתוב, באורות ניאון, "אפקט הפחד". נוכח העובדה שכבר מזמן הפסקתי לקחת ברצינות את מה שהולך פה, אני לא מהסס, אף לא לרגע אחד, לבדוק את העניינים. בדרכי אל התופת, אני חולף על פני מתחם שנקרא "גיים זון" ובו משחקי וידאו מהאייטיז ושני מוכרי אסימונים משועממים שעושים סלפי, דוכן לממכר קרפים ושאר דברי מזון ומשקה מן העבר (באבל-דרינק, פרוזן יוגורט, בייגל-טוסט, פופקורן בטעמים) ואיזה חדר שנראה כמו צפארי עם כלובים מסורגים בצבע צהוב ובתוכם ילדים קטנים. מסכנים. בטח רוצים לשוב אל הטבע.

      אני ניגש לעבר חדר "אפקט הפחד" בצעדים בוטחים ומהירים ומציץ פנימה. החדר ריק בשעה זו – מה שמעצים עוד יותר את אפקט הפחד. אני נכנס. את פניי המבועתות מקבלים כמה כיסאות פלסטיק, מסודרים בחי"ת לא סימטרית. על הקיר האחורי תלוי שלט שכתוב עליו "אפקט הפחד". אני בורח משם כל עוד נפשי בי. ספק אם אצליח להירדם הלילה. בחוץ אני מבחין בפעוטה ששוכבת על הבטן, מכה באגרופיה את הרצפה ומבצעת, לסירוגין, תנועות של שחיית חזה. כן, היא בטח נכנסה בטעות לחדר "אפקט הפחד", וזה מה שקרה לה. לא נעים לראות את זה. אני מקווה שהיא למדה לקח.

      עוד סרט. "וויפלאש". שמעתי איפשהו שזה סרט מוזיקלי ואני מקווה מאוד שהוא יהיה סולידי ורגוע, כי בשלב העגום הזה של חיי קשה להאמין שאצליח לעמוד במשהו קצבי ורועש מדי. גם ככה האולם די מלא עכשיו והאנשים כאן לא ממש ידועים ביכולתם לשמור על השקט או להפסיק להתעטש אחרי שלושה עיטושים.

      האמת המרה מתגלה לעיניי, ובעיקר לאוזניי, כבר בפריים הראשון. יש בו תופים, ומי שמתופף עליהם (אנדרו, סטודנט צעיר במוסד אקדמי נחשב למוזיקה) עדיין לא יודע לתופף כרגע, אז הוא סתם דופק על התופים במסדרון. בכל פעם שהמקל שלו פוגש תוף או מצילה, אני מאבד שעה מחיי. כן, בקרוב אמות. למרות שאנדרו משתפר מאוד בהמשך, כמו גם הסרט, ולמרות שג'יי קיי סימונס, שמגלם את המורה הקשוח והסדיסט שלו, נותן כאן את הופעת חייו, אני רוצה הביתה, אני חייב הביתה, אבל הסרט הזה ארוך, לא נגמר לעולם. אנדרו מתופף את עצמו לדעת. לי, לעומת זאת, כבר אין יותר דעת. לנגד עיניי מרצדת תמונה אחת בלבד: תמונה של בריסטול שכתוב עליו, בשחור ובאדום, "מזל טוב ליפית המהממת, מאחל דודי". הבריסטול הזה תלוי ביציאה מחניון המתחם וכשאגיע אליו אדע שזה נגמר. השאלה היא רק אם באמת אגיע אליו, או שמא זהו רק חלום.

      רועי בהריר פרל בסינמה סיטי (ראובן קסטרו)
      'הקשב! (צילום: ראובן קסטרו)

      אפילוג

      לילה. כולם ישנים. סתם, כולם עדיין עומדים בתור לדוכן הקרפים - חוץ מהדינוזוארים, כמובן, שעדיין ממתינים, בפיות פעורים למחצה, מחוץ לשער הכניסה ומקווים, בסתר לבם, שעידן הקרח יסתיים כבר והם יפשירו. מוזר, אבל דווקא עכשיו, למרות החושך, הם לא עד כדי כך מפחידים. הסיבה לכך, כפי הנראה, היא ששום דבר לא יכול להפחיד, להבהיל, להעציב או לדכדך אותי ברגעים קסומים אלה. האושר שמציף אותי בזמן שאני נפרד מהמאבטח בהנהון ובקריצה, ופוסע לעבר השער שמאחוריו נמצא החופש, מנצח את הכל.

      בדרך הביתה, כשמוניתי חולפת על פני "אולמי מוסקט", כאב קל עד מתון מתחיל לכרסם בלבי ולפגוע מעט בשמחת הניצחון. לא נעים מהג'ירפה. בזמן שאהיה חופשי ומאושר בביתי שבעידן המודרני, היא עדיין תהיה כאן, תקועה, ממוסמרת לקרקע, לצד טורפים מהעת הקדומה וילדים שזורקים עליה במבה. עצוב.