דודו אהרון "משהו טוב" (3:59)
התוצאה במשחק האגו של המדינה, נכון לרגע זה, היא 1:0 קטן לדודו אהרון. המתמודד מטעם עדות אשכנז, אביב גפן, תקף את רמת הליריקה בשיריו של זה המייצג את יהדות ספרד, אך בשל העובדה שגם הוא לא מומחה גדול בכתיבת שירים, תקיפתו היתה חסרת תוקף. נכון, גם מתקפת הנגד של אהרון ("יש לי 30 מיליון צפיות ביוטיוב") היתה צפויה, תלושה וקלושה נו באמת, כל ילד יכול להגיע, בעזרת קצת תושייה ויכולת האקרית בסיסית, למיליוני צפיות ביוטיוב אבל הוא לפחות מודע למעלליו ומודה בהם. להבדיל מגפן, שדי בטוח בכך שהוא זה שברא את השמיים ואת הארץ, לאהרון אין בעיה להגדיר את המוזיקה שלו כטראש.
יותר מזה: בזמן שהאשכנזי ממשיך להמטיר בשיריו קלישאות וסלוגנים דמגוגיים ומניפולטיביים, תוך סירוב להכיר בחוסר יכולתו לזהות אמצעי אמנותי כשהוא נתקל באחד כזה (וגם לא מוטרד מהעניין, כל עוד הוא ממשיך לשלוט בגלגלצ), המזרחי דווקא מנסה לשנות את דרכיו הרעות בעזרת בלדה סמי-איכותית עם טקסט קצת פחות מעליב מ"תגידו לה" ולחן שמתכתב עם דיכאון טורקי אותנטי.
עד לא מזמן, השירים של גפן היו טובים, באופן כללי, מאלה של אהרון למרות הטקסטים האיומים. הסיבה לכך היתה, כמובן, כישרון ההלחנה הבלתי מעורער שלו. מה לעשות, אפילו משפטים כמו "את עוד צבע של הקשת / את כמו פרדס אחרי הגשם", שבעזרת עיבוד מתאים היו יכולים להיכנס בקלות לרפרטואר של דודו אהרון, מצליחים לרגש כשהם יושבים על מלודיה מנצחת.
בשני האלבומים האחרונים של גפן, לעומת זאת, רמת הלחנים ירדה באופן חד וברור, ואילו הטקסטים נותרו אוויליים כשהיו מה שהוציא משיריו, על מסריהם השטחיים, את העוקץ וגרם לילדי אור הירח לשוב באכזבה אל הבאק-קטלוג שלו, כדי להתנחם. האחד-אפס של אהרון נובע, אפוא, מעצם הכרתו ברדידותו, וגם, כמובן, מהניסיון הנוכחי שלו לשנות את הרושם הרע ניסיון שמגיע בהפתעה, אחרי שניסה כבר הכל, כסף ואלכוהול. מבחינה מסחרית, מצבו הנוכחי של אהרון רחוק מלהיות מעודד זמן רב עבר מאז שהביא להיט רציני אבל ברמה האמנותית הוא דווקא מעלה ויץ קטן של אופטימיות.
לא מדובר כאן בהישג עד כדי כך מרשים. אין סיבה ללכת שבי אחר הקומוניקט ולהגדיר את "משהו טוב" כשלאגר. זו בסך הכל בלדה סבירה עם פזמון קליט, שלא מעליבה את האינטליגנציה כמו, נאמר, "כנס לעולם חדש / חיים בתמונה חדה / חשוב להיות מעודכן / אל תשדר ישן" (מתוך "עולם חדש", אביב גפן, 2014). בכל זאת, אפילו לדודו אהרון יש גבולות.
(שני כוכבים וחצי)
לירון רמתי "ווקמן בלוז" (3:23)
הקרב המגושם בין אביב גפן לדודו אהרון מהווה, בין השאר, ייצוג נקודתי של אחת המחלות הקשות ביותר שמהן סובלת תעשיית המוזיקה הישראלית במהלך שני העשורים האחרונים. המחלה הזאת, חסרת השם בינתיים (הצעות יתקבלו בברכה), נגרמת עקב חשיפת יתר לשטיפת מוח רדיופונית והסימפטום המרכזי שלה הוא תפיסה לקויה של ההבדל בין שיר איכותי וטוב לשיר אווילי ורע. תחנות הרדיו גורמות למאזיניהן להאמין, במתכוון או שלא, ששיר איכותי וטוב חייב להיות רציני, עמוק, אינטרוספקטיבי וחדור יגון וכאב. האלבום החדש של שלומי שבן הוא דוגמה טובה לזה, וגם מוקי, אריק ברמן, עברי לידר, גבע אלון ודיקלה. שיר גרוע, בהתאמה, חייב להיות ים תיכוני, כמובן, או, נגיד, "שיר הסלפי".
זה לא אמור להיות ככה. אני ושאר הזקנים זוכרים שפעם, בסבנטיז ובאייטיז, הפופ הישראלי היה אחר. היו אז ברדיו שירי חולין ישראליים קטנים ולא רציניים בכלל נאמר, "אצל הדודה והדוד", "כלבלב הו בידי בם בם", "המגפיים של ברוך", "תנו לי רוקנ'רול", "שיר בכיף" ועוד ועוד שאף אחד לא העז, לא מעז ולא יעז לפקפק באיכותם המוזיקלית והלירית. היום יש רק אחד כזה: "ווקמן בלוז", הסינגל החדש (שיצא רק בשבוע שעבר למרות שהקליפ שלו כבר נטחן ביוטיוב מאז אוקטובר 2013) של לירון רמתי החתיך, שנכתב והולחן עבורו על ידי שי להב (העיתונאי) ושי להב (המוזיקאי).
אחרי שנים של סופי שבוע רגועים, קל מאוד לדלג על השיר הזה, שכן אין בו שום דבר "רציני", "מיוחד" ו"פורץ דרך", אבל קולו הסדוק והמשכנע של רמתי, הטקסט שהולך ונעשה חמוד יותר ויותר מבית לבית והלחן המקסים חזקים אפילו יותר מהאינסטינקט הגלגלצי של המאזין הישראלי המצוי. צריך לקוות ש"ווקמן בלוז" בכל זאת יצליח להוכיח פה משהו בדרכו הצנועה והאלגנטית, ולהפוך לנקודת מפנה חשובה, הכרחית, בתולדות הפופ הישראלי זו שתסמן את תחייתו המחודשת, במהרה בימינו.
עכשיו אתם בטח אומרים לעצמכם, ובצדק, "בסדר, אבל חמישה כוכבים?! לא הגזמת קצת?!". נכון, אתם צודקים, אבל זה רק בגלל שעדיין לא הספקתם להשתחרר מהקונספציה המעוותת, לפיה שיר פופ "חמוד" לא יכול להיות, בנוסף להיותו חמוד ונעים, גם יצירה איכותית ופורצת דרך. נראה שכדי להתנתק מהגישה הזאת, אין ברירה אלא לחזור לימים שבהם אנשים עדיין הסתובבו ברחוב עם ווקמן ושרקו לחבריהם מתחת לחלון. לשם כך נחוצה, מן הסתם, מכונת זמן, אבל גם לירון רמתי עושה את העבודה. לגמרי.
(חמישה כוכבים)