פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יקום קורס לתוך עצמו: "בין כוכבים" לא גדול, אבל מקורי ומרגש

      "בין כוכבים" הכה מצופה של כריסטופר נולאן מצליח להאיר עיניים ולגעת בלב, אבל יכול להיות שהיה עובד טוב יותר כסרט קטן בהרבה

      יקום קורס לתוך עצמו: "בין כוכבים" לא גדול, אבל מקורי ומרגש

      בדרך כלל, סרטים הוליוודיים נולדים מהצורך למכור צעצועים, לספק לשחקן תפקיד שימציא אותו מחדש, לברוא מותג קולנועי וכיוצא מזה. כלומר, קודם כל חושבים על הדמות, העלילה או זירת ההתרחשות, ורק אחר כך תוהים מה, אם בכלל, זה אמור להגיד. התעשייה תמיד מחפשת את התרנגולת שתטיל ביצי זהב, וכמעט אף פעם הביצה לא באה קודם. לעתים נדירות, בכל זאת קורה ונקודת המוצא של סרט היא רעיון מופשט שלתוכו יוצקים תוכן. זה בדיוק הסיפור של "בין כוכבים", סרטו החדש של כריסטופר נולאן.

      הסרט הגיע רק אמש (חמישי) לבתי הקולנוע בארץ וברחבי העולם, אך תחילתו כבר לפני שמונה שנים, עת נחשף סטיבן ספילברג אל התיאוריות של הפיזיקאי קיפ תורן. קיומם של חורי תולעת וחורים שחורים, המשמעות של כוח הכבידה ושל היחסות, היותו של הזמן מושג מוחשי ממש כמו המרחב – כל אלה סיקרנו אותו עד כדי כך שגם בלי שהיו לו בראש גיבורים או קווי עלילה מסוימים, הוא החליט שחובה עליו לעשות איתם משהו. מכאן והלאה, העניינים התגלגלו, יצאו מחסותו והגיעו לידיו של התסריטאי ג'ונתן נולאן, שבחר להמחיש את הרעיונות הפיזיקליים דרך סיפורו של טייס חלל שיוצא לחפש תקווה חדשה לאנושות בעתיד פוסט-אפוקליפטי. בסופו של דבר, התסריט הופקד בידי אחיו כריסטופר, שלקח לידיו את שרביט הבימוי והוציא את הפרויקט לדרך. וכך, באופן כל כך נדיר, תיאוריה מדעית הפכה להפקה קולנועית.

      הוליווד, כמו כל תעשייה, לא אוהבת לקחת סיכונים כלכליים. מיזם כזה, שמבוסס על תפיסות מדעיות מורכבות ולא מוכרות לקהל הרחב, הוא כמובן הימור מסוכן במיוחד. לכן קיימות רק שתי דרכים להתמודד איתו, ושתיהן קיצוניות: האחת היא הפקה דלת תקציב שמלכתחילה אי אפשר להפסיד עליה יותר מדי כסף. כזה היה למשל "Coherence" המצוין, שנעשה מוקדם יותר השנה בהתבסס על רעיון פיזיקלי אחר – הניסוי הידוע כ"החתול של שרדינגר" במקרה זה. האופציה השנייה, היא להרים הפקה אטרקטיבית ככל האפשר, שתמשוך את הציבור לאו דווקא בגלל התכנים אלא קודם כל בגלל האפקטים המיוחדים והשמות של הכוכבים והיוצרים שקשורים בה. זהו הדין של "בין כוכבים", שמסמן וי על כל המשבצות האפשריות כדי לארוז את הפיזיקה בעטיפה המנצנצת ביותר.

      בין כוכבים (יח"צ)
      ללכת 40 יום במדבר? כלום לעומת מה שקורה. מתוך "בין כוכבים" (צילום: יח"צ)

      הכל בסרט הזה הכי גדול שאפשר. הבמאי – לא אחר מאשר נולאן, שחתום על טרילוגיית "באטמן" ועל "התחלה" והוא למעשה הקולנוען המסחרי הכי מוערך, מצליח ומדובר בשני העשורים האחרונים. האורך – לא פחות מ-169 דקות, מה שמקפיץ אותו מעל "בויהוד" ומציב אותו רק מעט מאחורי "שנת חורף" בקרב על תואר הסרט המתמשך שמוקרן כרגע בבתי הקולנוע. הכוכבים: נבחרת עילית של מיטב השמות החמים בדורנו. מקונוהיי, השחקן הלוהט של העת האחרונה, הוא טייס החלל; ג'סיקה צ'סטיין, העסוקה מבין השחקניות האמריקאיות בדורנו, היא בתו. אן האת'וויי, שמשלימה עמם את שלישיית היפים והנכונים של הוליווד באמצע העשור הנוכחי, מגלמת את שותפתו המקצועית של הגיבור, ומייקל קיין, מגדולי ענקי המשחק שעודם בחיים, את אביה.

      לרשימה הזו מצטרפים בהמשך עוד ועוד שמות, כולל כוכבים שלא מופיעים בקרדיטים ונוכחותם כאן היא הפתעה. בשלב מסוים נראה כי ככל שהתפקיד יהיה קטן יותר, מי שמשחק אותו יהיה בכיר יותר, ולרגע נדמה שלפתע תגיח לביבה בגילומו של מרלון ברנדו. הדבר הזה לא בהכרח עובד לטובתו של הסרט, כיוון שאותם שחקנים גדולים שמגיחים לפתע רק מסיחים את הדעת, ומרוב מטען שהם מביאים לדמות המסוימת שלהם, מוציאים ממנה את העוקץ. גם ליהוקו של מקונוהיי לתפקיד הראשי לא מוכיח את עצמו: זוכה האוסקר בשנה שעברה מביא לתפקיד את כל המניירות המוכרות שלו, ובראשן חיתוך הדיבור הטקסני, ואלה כבר כל כך מזוהות לעייפה עם הפרסונה שלו ועם דמויות אחרות שגילם, עד שהן מקשות עליו לפתח גיבור עם אישיות חזקה, מהסוג שדרמה בנפח כזה זקוקה לו.

      בכלל, ממש כמו שאטלס התקשה לשאת את השמים על כתפיו, גם "בין כוכבים" לא משכיל לעמוד במשא. הרצון להמתיק את סודות הקיום ובו בזמן גם להתגלות כמפעל הקולנועי המרהיב של השנה מתגלים כגדולים גם על יוצר בשיעור הקומה של נולן, וכתוצאה מכך הסרט מקרטע לא פעם. הבעיה היא לא דווקא האורך, שכן התוצאה לא מייגעת או מעייפת, אלא פשוט שהממדים האפיים מתקשים להצדיק את עצמם. יש הרבה פרצופים על המסך, אבל רובם חיוורים באשמת התסריט או עבודות המשחק, ולא נבנית כאן גלריה עשירה של דמויות המשלימות זו את זו. יש הרבה התפתחויות תסריטאיות, אבל הן הולכות ונהיות מסורבלות, ולפעמים אפילו לא הגיוניות – פעם אחר פעם משתמש נולאן באותו טריק ופשוט זורק לאוויר פואמה של דילן תומאס כדי לחפות על כך שאין הסבר מתקבל על הדעת לאחת הפעולות; ומובן שיש גם שפע של סצנות פעולה. אך למרות השימוש בפילם, במצלמות איימקס 70 מ"מ, באפקטים המשוכללים ביותר ובעוד אמצעים אמנותיים, אין כאן כמעט אף רגע שבאמת מסחרר את הראש או עוצר נשימה.

      לכל היותר, אפשר לומר בהקשר זה כי "בין כוכבים" עשוי בצורה מלוטשת, מיומנת ומותחת – אך ברור שאין די בכך כדי להפוך אותו לחוויה מעולם אחר. הבנייה שלו כהפקת ענק גדולה מהחיים גררה באופן בלתי נמנע השוואות ל"כוח משיכה" ול"2001: אודיסיאה בחלל", אך הוא מחוויר לעומתם. במקרה זה, המפגש בין הדמיון והווירטואוזיות של הבמאי ובין מרחב הפעולה שעמד לרשותו לא הולידו רגעים של תנופה ופיוט קולנועיים חסרי תקדים או אפילו משהו שקרוב לכך.

      בין כוכבים (יח"צ)
      רק אח שלו חסר פה. קייסי אפלק עם ג'סיקה צ'סטיין ב"בין כוכבים" (צילום: יח"צ)

      כל זה לא בא חלילה לבטל לחלוטין את "בין כוכבים": בצד הבעיות, יש בו גם רעיונות מאירי עיניים ואימפקט רגשי נוגע ללב. הנקודה היא שהממד האפי אינו מועיל אלא רק מזיק, שכן התחושה היא כי מה שעובד בו, היה אפקטיבי באותה מידה ואולי אפילו יותר לו היה מדובר בסרט מדע בדיוני מינורי בהרבה. סתם לדוגמה ובלי להרחיב מדי כדי לא לגלות סודות עלילתיים, אפשר לומר כי הסצנה המרגשת בסרט מתארת כיצד אחת הדמויות צופות בווידאו ששלחו לה ילדיה, וזה משהו שלא צריך לנפח בלון בגדול של היקום כולו כדי להגיע אליו.

      הסצנה הזו היא גם דוגמה טובה ליכולת של הסרט להמחיש באופן קולנועי, מקורי ונוגע את תיאוריית היחסות ואת השפעתה האפשרית עלינו. דרך סיפורה של משפחה אמריקאית ממוצעת שנקלעה לנסיבות לא רגילות, הוא מבהיר עד כמה המושגים הבסיסיים ביותר, ובראשם מהו סדר הגילאים בה ואיפה נמצא הבית שלהם, כלל לא מובנים מאליהם. באופן שכל אחד יכול להבין אותו ולהזדהות עמו, נולאן מראה לנו מה הכוונה בכך שזמן, מרחב ובעצם הכל הם מושגים יחסיים לגמרי. דווקא המדע הבדיוני הוא לעתים זה שמסוגל להתמודד עם המציאות העכשווית באופן הרלוונטי ומאיר העיניים ביותר, וכך קורה גם כאן.

      התסריט שכתב ג'ונתן נולאן יכול היה להסתפק בשאלת היחסיות, אבל תוך כדי הטיפול בה מעלה עוד שלל סוגיות מדעיות, תיאולוגיות, פילוסופיות ואתיות. למשל, התהייה מה קובע את גורלנו – הרצון החופשי שלנו, כוח עליון כלשהו או אולי קצת מזה וקצת מזה? עולה בו גם השאלה אם יצר ההישרדות האבולוציוני של האדם הוא דווקא מה שעלול להכחיד אותו, ובנוסף לכך צצות בו עוד שלל דילמות, פרדוקסים וקושיות שיכולים לשמש פתח לעוד שלל דיונים מרתקים סביב הסרט הזה, ואולי גם יהיו השראה לעוד פרויקטים קולנועיים שיעשו בעקבותיו.

      מכל הרעיונות הללו, אחד בסופו של דבר מתבלט במיוחד ומתגלה כמרכז הכובד של "בין כוכבים", וגם כאמירה החדשנית ביותר שלו. עד היום, סרטים ויצירות אמנותיות בכלל נהגו להעמיד את האהבה כמשהו שמנוגד לרציונליות. כאן, בא נולאן וטוען כי הרגש הזה אינו הפוך לשכל ובטח שלא נחות ממנו. אין כמעט שורה שחוקה יותר בדיאלוגים ובשירים רומנטיים מאשר "הקשבתי ללב ולא לראש", אך כאן האהבה מוצגת כקול היחיד שצריך להקשיב לו – כמהות המנומקת והמוצדקת ביותר, אם לא היחידה. אם יש אלוהים, אומר הסרט, הוא לא נמצא בפרטים הקטנים, אלא בדבר הזה שאדם חש לעתים כלפי רעהו.

      בין כוכבים (יח"צ)
      תתפלאו, זה לא סיפור האהבה המרכזי של הסרט. מתיו מקונוהיי עם אן האת'וויי ב"בין כוכבים" (צילום: יח"צ)

      הממד הזה הוא מה שמייחד ומבדל את "בין כוכבים", ולא רק בגלל עצם האמירה אלא גם בגלל איך שהוא מביא אותה לידי ביטוי: דרך הקשר בין הגיבור לבתו. מעט סרטים אמריקאים עד היום העמידו במרכזם יחסים בין אב והבת שלו, ובכלל נדיר לראות בקולנוע קשרים משמעותיים אך לא מיניים בין גבר סטרייט לאשה (מלבד אולי זוועתונים פסיכוטיים על קשר בין אם ובנה). בטח שלא נהוג לראות זאת באפוסים משפחתיים, שבדרך כלל מתארים את ההיסטוריה כסיפורם של אדם ובנו. אך נולאן נכנס לז'אנר הכה גברי ופטריארכלי ולא רק שהופך אותו על פניו, אלא עושה זאת בעודו מספק תשובות חדשות לשאלות ברומו של עולם על משמעות הקיום.

      אפשר היה לצפות ש"בין כוכבים" יירשם בדפי ההיסטוריה של הקולנוע האמריקאי מסיבות אחרות. אך בסיכומו של דבר, לא האיימקס ולא האפקטים מכניסים את הסרט הזה ללבנו, אלא משהו פשוט ובסיסי הרבה יותר: האב והבת שעומדים במרכזו, והדרך שבה הם מלמדים אותנו כי גם טריליון שנות אור הן כאין וכאפס לעומת האהבה.

      מה חשבתם על "בין כוכבים"? ספרו לנו בפייסבוק