קורדרוי 93: מים לדייב המלך

דייב גרוהל שריין לעצמו מקום בספרי ההיסטוריה אבל בכלל לא בטוח שזה בגלל האלבום החדש של פו פייטרס, שכולל שמונה שירים ולא מהטובים במיוחד של הלהקה. בלוג הרוקנרול של מני אבירם

מני אבירם
אולי כדאי שיחזור להתעסק במוזיקה (צילום: Getty Images)
פו פייטרס תמיד שמה את הכ' בכיף, אולי הכי טוב מכולם. פשוט כי גרוהל הוא בחור כיף שיודע לעשות מוזיקת כיף, בכיף

דייב גרוהל הוא קונצנזוס. מאז ימי נירוונה ועד היום, כשהוא חוגג כבר חוגג 20 שנות פו פייטרס, קשה היה להגיד עליו מילה רעה. מי שאמור היה להיעלם בעשן המיתי שהשאיר אחריו קורט קוביין, כמו חברו ללהקה קריסט נובוסליץ', לא זאת בלבד שהמציא את עצמו מחדש, אלא הפך לאחד מהסמלים הכי בולטים של הרוק האמריקאי בשני העשורים האחרונים. ולא סתם סמל, הרי רוב הסמלים הגדולים מתגלים בסוף כאנשים קטנים, אלא כחבילה האולטימטיבית: גם מאוד מוכשר, גם מאוד מצחיק, גם מאוד נחמד. המנהיג הכי סחבק, הסחבק הכי מנהיג. כן, נשים רוצות להיות איתו, גברים רוצים להיות הוא, או לפחות חברים שלו. הכל נכון.

פו פייטרס, הלהקה של גרוהל, עוצבה בדמותו. מתחילת דרכה, פו פייטרס היתה להקת רוק מיינסטרים מאוד מאוד מוצלחת, שנשענה על שילוב של הכשרון המלודי של גרוהל - כמעט פופי ביסודו - והאהבה שלו להוצאה לפועל שהיא כבדה ומסיבית, עם שורשים שנטועים עמוק בעבר הפאנקי שלו. זה היה רוקנרול סוחף, משלהב, אצטדיוני, המנוני. פו פייטרס תמיד שמה את הכ' בכיף, אולי הכי טוב מכולם. פשוט כי גרוהל הוא בחור כיף שיודע לעשות מוזיקת כיף, בכיף. העגמומיות של נירוונה כנראה אף פעם לא באמת התאימה לו, ומי שהיה צלע קריטית בלהקה מכוננת שנולדה כתגובת נגד לרוק האמריקאי הגדול מהחיים של סוף שנות השמונים, הפך דווקא להיות ממבשרי הגלגול החדש של אותה תנועה אייטיזית. אין יותר אמריקאי ממנו ומהלהקה שלו.

המוזיקה הזאת לא תמיד היתה אחידה ברמתה, היא גם מעולם לא היתה מהפכנית, אבל היו שם הרבה רגעים מעולים. חלקם נצחיים. פו פייטרס מעולם לא היתה אמורה להיות להקה שזורמת לך בדם ומעיפה לך את הנשמה, זה לא הקטע שלה - אבל העובדה היא שמעטות הלהקות שאתה נאמן להן מ-1995, שלא ויתרת עליהן גם כשהתאכזבת, שהתרגשת בכל פעם מחדש לקראת מוזיקה חדשה שלהן. לסיכום, אני אוהב את פו פייטרס, אהבתי אותם מתחילת הדרך, אוהב אותם גם בהמשך הדרך.

עוד בוואלה! NEWS

לא כל מה שמתאים לאינסטגרם מתאים גם לעבודה

בשיתוף ManpowerGroup
לכתבה המלאה

הדרך הזאת כאמור היתה פתלתלה. מבחינתי היא החלה בהפתעה גמורה בקיץ 1995 עם הסינגל "I'll Stick Around" מתוך האלבום של הלהקה, שהיה בעצם אלבום סולו של גרוהל. הקלילות הפופית של המתופף האכזרי של נירוונה הגיעה משום מקום ונשבה בין שיריו של כל האלבום הזה, מכינה את הקרקע ל"The Color and the Shape" שיצא ב-1997 וגילה את גרוהל במלוא תפארתו. אם יש אלבום של פו פייטרס שראוי לתואר 'מושלם', כזה ששורד את כל פגעי הזמן, הרי שזה הוא. שיר אחרי שיר אחרי שיר, המנון אחרי המנון אחרי המנון, מכה ללא רחם ואז מלטף, משאיר מאחור את אחד מהשירים הגדולים של שנות התשעים (ובכלל לטעמי), "Everlong" כמובן, ועוד שיר אהבה שלא מן הנמנע שקוביין קצת הקיא עליו בפה, "Walking After You".

"The Color and the Shape" היה אלבום כל כך טוב, שהוא קצת שיקר. פעמיים. בפעם הראשונה כי הוא נתן את התחושה שפו פייטרס היא באמת להקה ברמה של האלבום הזה, ובפעם השנייה כי המסקנה, שאי אפשר היה שלא להסיק ממנו, היתה שפו פייטרס היא להקה של אלבומים ולא של סינגלים, או שירים בודדים. אלא שכל מה שהגיע אחרי האלבום הזה הוכיח אחרת: גרוהל וחבורתו הם מצוינים, אבל לא עד כדי כך מצוינים, ולא יהיו להם יותר אלבומים כאלה, אלא בעיקר קולקציה לא מבוטלת של שירים אדירים, שאם היו נאספים לאלבום אחד היו יכולים להיות "The Color and the Shape two". האלבום "There is Nothing Left to Lose" מ-1999 ניסה לתת לו קונטרה עם שישה קטעים נפלאים, אבל היה יותר פופי במהותו ולא באמת איים על ההגמוניה של אלבום מספר 2.

מה שיצא הוא שהגולם קם על יוצרו והפורמט הביס את גרוהל. מי שאף פעם לא היה משורר גדול השית על עצמו אתגר גדול מכפי יכולותיו והכניס את עצמו לסד שקשה היה להשתחרר ממנו

ממנו והלאה פו פייטרס לא באמת הצליחו לשמור על רמה אחידה וכל אחד משלושת האלבומים - "One By One", "In Your Honor" הכפול ו-"Echoes, Silence, Patience and Grace" כללו כל אחד כמה שירים טובים ולא יותר מזה. אף אחד מהם לא היה (מבחינתי) אלבום שמצאתי את עצמי חוזר אליו אחרי הפעמים הראשונות, וזה בסוף מבחנו של אלבום בעל משקל. הלהקה קצת חזרה לעצמה ב"Wasting Light" השרירי מ-2011, שהיה גם קאמבק מסוים לסאונד ולגישה של The Color and the Shape"", אבל עם יד על הלב: גם הוא לא היה מהאלבומים שהכי אהבתי באותה שנה.

ועכשיו מגיע הפרויקט הכי יומרני של גרוהל, "Sonic Highways", ויומרנותו בעוכריו. הוא הוקלט במהלך צילומיה של סדרה דוקומנטרית בת שמונה פרקים שגרול ביים ל-HBO, שמתעדת מסע שעשתה הלהקה בין שמונה אולפני הקלטות אגדיים בשמונה ערים בארה"ב, סדרה שאותה הגדיר גרוהל כ"מכתב אהבה להיסטוריה של המוזיקה האמריקאית". הרעיון היה שבמקביל לצילומי הסדרה תקליט הלהקה שיר חדש בכל אולפן, כזה שיתכתב עם המוזיקאים שגרוהל ראיין ועם הדי.אן.איי של כל עיר כפי שגרוהל תופס אותו. זאת ועוד, הכוונה היתה שאת המילים (והמוזיקה כמובן) גרוהל יכתוב רק במהלך השהות בעיר, מה שייצא ייצא. ובכן, מה שיצא הוא שהגולם קם על יוצרו והפורמט הביס את גרוהל. מי שאף פעם לא היה משורר גדול השית על עצמו אתגר גדול מכפי יכולותיו והכניס את עצמו לסד שקשה היה להשתחרר ממנו. בצוק העיתים ונשימות הזמן בעורפך אתה פונה לקלישאות, ולמרות שאף פעם לא באת אל גרוהל בשביל הטקסטים, הוא די הצליח להימנע מהן לאורך השנים, על אף ההמנונים האוניברסליים שלו.

שירים מופקים מדי (צילום: Getty Images)

אני לא ממהר להצטרף לעדת המבקרים האופנתית של הרגע שטוענת שכל העסק של "Sonic Highways" הוא מהלך קידום עצמי חסר תקדים - עשה סדרה על ההיסטוריה של המוזיקה האמריקאית ועל הדרך תדחוף לכל חור את האלבום החדש שלך שהוא מוצר לוואי שלה - וגם לא חושב שבבואו לעשות כבוד לגדולי האומה התכוון גרוהל להעמיד את פו פייטרס באותה השורה איתם, אבל בסופו של דבר הניסוי הזה לא ממש הצליח. עזבו את זה שהיה יותר מתאים לבון ג'ובי לקרוא לאלבום שלהם בשם הצ'יזי והסתום "Sonic Highways" (ולא תשמעו ממני מילה רעה על בון ג'ובי כל עוד אני חי, אבל גרוהל אמור להיות מעט מתוחכם יותר), מה שיותר חשוב זה ששמונה השירים כאן הם פשוט לא מהטובים שפו פייטרס הוציאו. הם יותר טובים ממה שנתתי להם קרדיט בהתחלה (אולי כל שיר נהיה לא רע אחרי ששומעים אותו 20 פעם), אבל זה לא מספיק. הם סטנדרטיים מדי, מופקים מדי, בומבסטיים מדי, אמריקאים מדי, נכתבו כשבראש של גרוהל אצטדיונים של 40 אלף איש והחיזוק של מוזיקאים מקומיים ובעלי שם לא ממש עושה הבדל חוץ מהניימדרופינג. אני לא אשקר - יש רגעים שבהם זה עובד עלי, כמו ב"Congregation", ב"What Did I Do? / God As My Witness" וב"I am A River" שסוגר את האלבום (בחייאת, "אני נהר"?), ואני מתכוון לבלות קצת עם האלבום הזה, אבל מדובר בפספוס.

פו פייטרס היא אחת מלהקות הרוק הכי גדולות בעולם בשני עשורים האחרונים, ויש מחיר לגודל ולפופולריות. לא מן הנמנע שגרוהל צריך לעזוב את התפקיד שאריק הארווי מהאתר wondering sound קורא לו "הדיפלומט של האומה האלטרנטיבית", זה שתמיד קוראים לו כדי לעשות כבוד בטקסים לגדולי הרוקנ'רול האמריקאי. אולי הוא צריך לחזור להתעסק רק במוזיקה, כמו בהתחלה שאותה הוא מתאר בסדרה החדשה שלו. הוא רק בן 45, עם הספק מדהים מאחוריו, ומקומו בספרים מובטח. זה לא יהיה בגלל האלבום הזה.

רוצים עוד רוקנ'רול? הקליקו כאן.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully