לפניהם מזדחלת משאית עם טריילר עמוסה בפרות העומדות זו לצד זו בצפיפות מחרידה. הן מנסות לייצב עצמן כנגד הזינוקים והבלימות של המשאית ואלמלא נתמכו זו בזו בטח היו מועדות ומשתטחות אפיים ארצה. בעלייה למבשרת, כשהוא עוקף את משאית הפרות, הוא שואל אותה אם היא זוכרת את ההופעה של יאן ג?ר?ב??ר?ק בהמבורג. זהבה מלווה במבטה את הבהמות הסבלניות הנועצות בה את מבטיהן הנוגים. ה?ב??ט מ?ש???מ?י?ם ו?ר?א?ה כ??י ה?י?ינו? ל?ל?ע?ג ו?ל?ק?ל?ס ב??ג?ו?י?ים כ??י נ?ח?ש??ב?נו? כ??צ??אן ל?ט?ב?ח יו?ב?ל ל?א?ב??ד ל?ה?ר?ג ל?מ?כ??ה ו?ל?ש??מ?צ?ה ו?ל?ח?ר?פ??ה ו?ב?כ?ל ז?את ש??מ?ך? ל?א ש??כ?ח?נו? נ?א א?ל ת??ע?ז?ב?נו?, היא נזכרת בפיוט תחנון הנאמר כל שני וחמישי בתום תפילת שחרית. עיניה נמלאות דמעות. לאן לוקחים אותן, היא שואלת את ד?ב, והוא מביט במראת הצד ועונה שבעקבות שביתת הווטרינרים בירושלים כנראה מפנים חלק מהבהמות למשחטות במרכז. לא יותר פשוט להביא את הווטרינר לפרות? זאת תהיה הפרת שביתה, הוא עונה. למה הפרות לא שובתות או מורדות? למה הן מקבלות את גורלן בהשלמה כזו? תוהה זהבה ולפתע מזדעזעת מהמחשבה שגם היא סוג של בהמה: לצדעיה מוצמדים ס?כ??י עיניים, ר?תמה מורכבת על ראשה, כל גווה נטוי במאמץ קדימה, והיא מושכת בעול בדרך זרועה מהמורות וחתחתים שלא היא בחרה ואשר מובילה ליעד לא ידוע.
זוכרת את ההופעה של יאן גרברק? חוזר ד?ב על שאלתו, אבל היא תקועה עם הפרות, נזכרת בסטייק שלעסה הפיזיקאית אצל הארמני וגל בחילה שוטף את קרביה.
"מה יקרה להן?"
"למי?"
"לפרות."
"מה שקורה בבית מטבחיים. ישחטו אותן."
"איך בדיוק זה מתבצע?"
"את לא רוצה לדעת, זה נורא מה שמתרחש שם. ייצגתי פעם את אגודת צער בעלי חיים וביקרתי בכמה משחטות. זו פשוט פרוצדורה איומה. זה כמעט חילול הקודש מה שאני הולך להגיד, אבל אני זוכר שכשעמדתי שם על רציף הפריקה עם כל הפאניקה של החיות והסירחון של ההפרשות והמ?ל?מדים החשמליים שבעזרתם מאיצים בהן לאזור המנוחה, במירכאות כפולות ומכופלות, עלתה בי אסוציאציה של טרבלינקה. וזה לפני השלב שבו ממיתים את החזירים בהרעלת פחמן דו-חמצני, ומטשטשים את הבקר לפני השחיטה באקדח לחץ אוויר, שגורם לפגיעה בלתי-הפיכה ברקמת המוח."
אני זוכרת שחודשים אחרי זה לא נגעת בבשר, היא אומרת ומפנה אליו מבט אוהד. אולי הייתי צריך להמשיך עם זה. כל התהליך כל כך אלים ואכזרי שקשה לתאר אותו. זמן-מה הם שותקים ואז היא שואלת אותו אם התקליטור שהם שומעים הוא של יאן גרברק. כן. זוכר את ההופעה בהמבורג? היא שואלת והוא מחייך לעצמו. למה אתה מחייך? כי שאלתי אותך את אותה שאלה כבר פעמיים. מתי? כשהיית עסוקה עם הפרות. זה היה במועדון הפבריק, שבוע אחרי שחזרת מלבנון, היא מציינת, ונזכרת כמה שפוף היה בעקבות התקרית של תקיפת חיל האוויר את שיירת השריון בביאנור שם נעה גם הפלוגה שלו. קצת לפני הטבח בסברה ושתילה, הוא משלים ומשתקע בזיכרונותיו. שלושים שנה עברו מאז, היית מאמינה? היא לא האמינה. פרק הזמן שחלף מאז היה בלתי-נתפס בעיניה בהתחשב בעובדה שגם אז כבר לא היתה ילדה. כמה זמן היא כבר קיימת, נצח?
בירידות לכיוון מחלף חמד עוקפת אותם משאית הבקר בפראות, הקרון הנגרר מתכשכש מאחוריה כמו זנב שועל במנוסה. מטורף, ממלמל ד?ב ומאיץ את מכוניתו. בעלייה לקריית יערים עוקף ד?ב את המשאית וכאשר הוא מייצב את המכונית במקביל לתא הנהג הוא צופר ומסמן לו בנעיצת אצבע ברקה שהוא משוגע. הנהג מגביה אליו אצבע משולשת, פותח את החלון וצועק משהו שנבלע ברוח. אתה לך תזדיין, מסנן ד?ב ומוסיף, כדור בראש, זה מה שצריך לעשות לחלאות כאלה. הוא מאט לפני המשאית כדי להפריע לה וזהבה מבקשת ממנו להפסיק עם זה בבקשה. די כבר עם המשחקים האלה! אני לא רוצה להסתבך איתו.
בתחילת הירידה משורש מחרידה את שניהם צפירה רועמת ההודפת אותם לשול הכביש והמשאית חולפת על פניהם במהירות מטורפת ונעלמת מאחורי העיקול החד. מקץ כמה שניות, כשהם משלימים את הפיתול הבא, נדרכת לפתע זהבה וצועקת לד?ב שיזהר, משהו הולך על הכביש. ד?ב בולם והמכונית מחליקה לשוליים ונעצרת. מיד אחריהם בולמות עוד כמה מכוניות. אלומות פנסיהן לוכדות פרה שסועת איברים המתקדמת בצליעה וגוררת אחריה את מעייה הנמתחים, כמו חוט בנאים, על הכביש. היא נעצרת מסונוורת מול סוללת כלי הרכב, מתנדנדת במקומה ואז קורסת בפישוט אברים על האספלט. טלפיה רועדים ופרסותיה נוקשות במשטח השחור שעליו היא שרועה. היא מרימה במאמץ את ראשה הכבד, שרירי הצוואר משתרגים ומפרכסים תחת העור הבוהק ועיניה הנישאות לעברם כמו מבקשות לצאת מחוריהן מרוב כאב. בהמשך הכביש, ברחבה המפרידה בין הנתיבים העולים לירושלים ליורדים ממנה, קצת לפני חוות הכלבים, אפשר לראות את הקרון הנגרר ההפוך על צדו. כמה עשרות מטרים משם, במורד הכביש, מרוחה המשאית על המדרון הצפוני של הגיא. מהומה נוראה מתחוללת בתוך כלובי הברזל הפרוצים למחצה. פרות מרוסקות איברים מנסות להיחלץ מתוך מלכודות המוות המעוכות, והמעטות שמצליחות להידחק החוצה מתרחקות ממקום התאונה בגרירת איברים מחוצים ומתפזרות לכל עבר. אחת שמנסה לדלג מעל גדר ההפרדה נתקעת עליה כשרגליה הקדמיות מצדה האחד והאחוריות מצד שני. בחללו של הגיא הצר מנסרות נהמות וגעיות שכמוהם לא שמעה זהבה מעודה. ה' ר?ע?י, ל?א א?ח?ס?ר ב??נ?או?ת ד??ש??א י?ר?ב??יצ?נ?י, ע?ל מ?י מ?נ?חו?ת י?נ?ה?ל?נ?י. נ?פ?ש??י י?ש?ו?ב?ב, י?נ?ח?נ?י ב?מ?ע?ג??ל?י צ?ד?ק ל?מ?ע?ן ש??מו? ג??ם כ??י א?ל?ך? ב??ג?יא צ?ל?מ?ו?ת ל?א א?יר?א ר?ע, קופץ לראשה הפסוק הנפלא, אולי בשל העובדה שכשהיא מלמדת אותו היא מציגה לתלמידיה את הפרשנות הרווחת הגורסת כי בקטע זה מדמה עצמו המשורר לש??ה או לכבשה.
אל קקופוניית הייסורים הקורעת את חללו של הגיא הצר מצטרפת מקהלת כלבים היסטרית מהחווה הסמוכה, המטפחת את הגזע הכנעני, שריד לכלבים ששוטטו כאן בתקופת האבות. ד?ב רוכן לעבר תא הכפפות ומוציא ממנו אקדח. עוד אקדח, חושבת זהבה בזעזוע ושואלת אותו מה הוא הולך לעשות. מה שצריך, הוא עונה. אתה לא הולך להרוג את הנהג. אני מקווה שהוא כבר נהרג. זה המינימום שמגיע לו, הוא מסנן בקשיחות ויוצא מהמכונית, מתעלם מהפצרותיה של אשתו שיישאר ברכב. בינתיים נעצרות סביבן עוד מכוניות ואנשים מצוידים במטריות, סמארטפונים ומצלמות יוצאים מהן. רחש בחש של שיחות אקראיות, קריאות זעזוע ותדהמה, רינגטונים של טלפונים שבעליהם הנרגשים מדווחים, מצלמים, מקליטים ועוד מעט קט כבר יפיצו את המראות בכל רחבי הרשת בתקווה לקבל כמה שיותר לייקים. ממזרח מתחיל להיווצר פקק תנועה שסיבותיו נעלמות מהנהגים התקועים בו שמתחילים לזעוק שוועתם השמימה בצופריהם, מצטרפים לתזמורת מטורפת של נהמות, גרגורים, שריקות, ציוצים, חריקות וצרצורים. זהבה היוצאת מהמכונית כדי לעקוב אחרי בעלה מכסה על אוזניה בכפות הידיים כדי להגן עליהן מפני הרעש הנורא, ורואה את ד?ב מתקרב לפרה הגוססת השרועה לא רחוק מהם. הוא כורע על ברכיו, מביט בבהמה המחרחרת. קצף ניגר מפיה ושלולית דם גדולה נקווית סביבה. היא נושאת אל ד?ב עיניים מתחננות, והוא מצמיד לרקתה את קנה האקדח ולוחץ על ההדק.
רעם הירייה מפתיע את כולם. לרגע משתררת דממה מוחלטת בבאב אל וואד, שכבר מזמן שכח את כל השמות שהמשורר הפציר בו לזכור לנצח. ד?ב מזדקף, מביט עוד רגע בחיה המתה וצועד לעבר הפרה הבאה המוטלת לצד הדרך. פנסי המכוניות העולות מולם מאירים את ד?ב המצטייר כצלליתו של ויל מאני הצועד ברחוב הראשי לקראת העימות הגדול עם ביל הקטן. זה הרגע שבו צריך להעלות את מוזיקת הרקע בפס הקול של החיזיון המתרחש לנגד עיניה, אבל במקום התמה של קלאודיה המלווה את קלינט איסטווד שצועד ברחוב החשוך של העיירה, באוזני זהבה נשמעים צלילי השיר של חיים גורי בביצוע יפה ירקוני השרה על זפת ועופרת, אש וסכינים ששוכנים יחד בעצב ותפארת. לפעמים חסרה בחיים מוזיקת רקע, חושבת זהבה כשהיא רואה את בעלה גוהר לעבר עוד פרה וגואל גם אותה מייסוריה, לא כדי לאייר את המצב אלא כדי להפוך אותו לנסבל.
עד שהגיעו כוחות המשטרה, מגן דוד אדום ומכבי האש שנדרשו לנסר את תא הנהג של המשאית כדי לחלץ את הנהג ההמום, הספיק ד?ב להרוג שש פרות ולהבריח כמה בהמות לעבר שביל העפר העולה לחוות הכלבים. אולי יתמזל מזלן כמו לשוחט מסיפורו של עגנון המצליח לנער מעליו את מלאך המוות, למרות שבמעשייה הנרקחת לנגד עיניה לא ברור מי השוחט ומי מלאך המוות. אחרי שדיווח לשוטרים על הנהיגה הפרועה של נהג המשאית חזר דב לרכב, כל בגדיו מרובבים בכתמי דם ופיסות מוח, הסיר את חליפתו וזרק אותה לתא המטען, התיישב באנחה במושבו, פרק את האקדח והחזיר אותו לתא הכפפות, הניע את הרכב ושאל אותה אם היא בסדר. אני חושבת שכן, ואתה? גם, הוא ענה לאקונית והניע את הרכב.
"החיים בחמישים דקות" מאת בני ברבש ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים ואקס ליבריס.