בספר "מותו של זיגמונד פרויד", תיאר מרק אדמונדסון את הפרעות ביהודי וינה מיד לאחר האנשלוס הגרמני. "כל מי שקרא את פרויד לא היה משתומם על אירועי מרס 1938", כתב, "בהיותו קשוב תמיד לצד הסדיסטי של האנושות האמין פרויד שבתוך תוכם אפילו אנשים מתורבתים-לכאורה מטפחים פנטזיות של אלימות, אונס וביזה. אליבא דפרויד, בלבנו פנימה כולנו בעצם פושעים".
אנשים רבים לא היו רוצים להודות בתאוריה הזו, שכן הם סבורים שבכל מקרה הטוב שבהם ישתלט על הרע. הרמן קוך אינו אחד מהם. הסופר ההולנדי, שפרץ בשנים האחרונות עם שני רבי מכר שעוררו הדים גם בשוק הישראלי, הוציא עוד לפני כן את "אודסה סטאר", אף הוא רומן מתח פסיכולוגי שבו הוא נותן דרור למחשבות האפלות וליצר הרע שבאדם. לפרד מורמן יש את הבעיות הרגילות. הוא נשוי באושר גבולי, עם בן יחיד שלא ממש סופר אותו. יש לו גיס אידיוט ומעצבן והוא מתגורר בקומה השנייה והשלישית של בית דירות שאותו רכש, אלא שהדיירת שלה הוא משכיר את הקומה התחתונה נותנת לכלב שלה לחרבן בחצר וכל הבית מסריח תמידית. בקיצור, פרד מורמן הוא הולנדי אפור וחסר משמעות מפאתי אמסטרדם, עד שהוא נתקל בחבר שאותו לא ראה מימי התיכון: מקס ח', אחד מבכירי הפושעים במדינה. המפגש הזה מכניס משמעות שונה לחייו, ומייצר מציאות שבה אפילו דמויות החקוקות בזיכרונות הרחוקים מבית הספר עומדות בסכנה.
ב"ארוחת הערב", שהיה הצלחה מסחררת בזכות יכולתו להביך ולהציק למצפון האנושי, מתמודד אבי המשפחה עם הדילמה ההורית הקשה ביותר: האם להסגיר את בנו, שביצע פשע איום, למשטרה. ב"בית קיץ עם בריכה" רופא משפחה חושד שחבר טוב ומפורסם אנס את בתו ועושה הכול כדי להביא את חייו אל קצם. "אודסה סטאר" (שכמו "ארוחת הערב" מבוסס על חוויה אמתית של קוך) הוא שילוב, שיצא לפני השניים, נטע את זרעי הפורענות שלהם. כמו ב"ארוחת הערב", לגיבור יש בן יחיד סורר והוא נשאב מחיים נורמטיביים לאפלוליות של עולם הפשע. כמו ב"בית קיץ עם בריכה", כבר בפתיחת הסיפור אנו יודעים שהחבר הטוב אינו בין החיים, ובהמשך מנסים לברר את הסיבה. הבעיה היא שהארוחה הזו בוסרית, ובשל כך היא פחות טעימה.
ואכן, "אודסה סטאר" הוא ספר פחות טוב, בלשון המעטה, משני הרומנים המאוחרים. הוא מבולבל, לא מהודק ובעיקר מאולץ. קוך אוהב להכניס את הקורא שלו לסיטואציות בעייתיות ולא פוסח על ההזדמנות גם במקרה הזה, אלא שמה שהחליק לגרון באופן טבעי ב"ארוחת הערב" ו"בית קיץ עם בריכה" מועבר באגרסיביות שמזכירה פיטום אווזים. קוך, שכאילו נדרש בכוח להדריש לנו שהוא באד גאי, מחזק את התפישה של פרויד לפיה גם לאדם הנורמטיבי ביותר יש פינות שחורות בלב, אבל לא עושה זאת באלגנטיות. הוא מגיש את העלילה עם כפית, דוחף עוד לפני שהפה הגדול נפתח וכדי לעשות זאת הוא משתמש בפיתיון הקל ביותר בנמצא: ברון פשע.
זה נכון, רובנו אכן מסוקרנים מהחיים של כרישי העולם התחתון, מהנשים היפות, מהמרצדס הפתוחה ומקור הרוח שמאפיין אותם, אבל כשדוחקים בנו להתמסר להערצה הזו, כפי שקוך עושה הפעם, החשק יורד. "היום חיסול אחד פחות או אחד יותר כבר לא מרתיע אותו", מספר פרד בגאווה לגיסו, שתוהה מיהו החבר החדש-ישן שבא לבקר, "זה עוזר לו להשליט פחד באימפריה שלו. וגם מחוצה לה. באזור הולנד אין אף אחד שמעז לנסות משהו בלי לבקש רשות ממקס ח' והארגון שלו".
ההתלהבות הילדותית של פרד ממקס הייתה עוברת במקרה של סיפור חזק ושלם יותר, אבל העלילה ב"אודסה סטאר" מלאה בחורים, מבולבלת ובעיקר משאירה את הדמויות שטחיות ולא אמינות. לפרד אין אפילו קמצוץ מהעומק שהיה לפאול ב"ארוחת הערב" ומהתחכום של מארק שלוסר ב"בית קיץ עם בריכה". למעשה, נראה שקוך לא הצליח עדיין למצוא ב"אודסה סטאר" את הנראטיב שהפך אותו לאחר מכן לסיפור הצלחה לאחר המתנה של שנים. בכך הוא עושה לעצמו נזק לא מועט, מאחר שהוא מייצר את הרושם ההפוך מזה שנתן לנו בספריו האחרים. בסופו של דבר, "אודסה סטאר" הוא אחד מאותם ספרים שיש בהם רק מה להפסיד. אם קראתם את שתי היצירות הקודמות, סביר להניח שתחושו אכזבה עצומה. אם לא, זה בוודאי לא האחד להתחיל בו, אף שיצא מוקדם יותר.
כתר, 295 עמודים/ תרגום: ענבל זילברשטיין