לפני עשר שנים ביים זאק בראף את סרטו העלילתי הארוך הראשון, "גרדן סטייט", והדרמה היתה לפולחן מיידי. אפשר להתווכח אם זה היה מוצדק או לא, אבל לא ניתן לערער על כך שהאמריקאי כבש את לבם של צעירים רבים במולדתו ומעבר לים, והם ראו בעבודת הביכורים שלו שלו יצירה מרגשת שדיברה בקולם. ההצלחה הזו גם מיצבה את מי שעד אז היה ידוע בתור הכוכב של הסדרה "סקראבס" כקולנוען מבטיח, אך אף שהמשיך להופיע במסך הגדול והקטן, סרט נוסף פרי עטו לא הסתייע.
רק עכשיו, לאחר המתנה ארוכה מהצפוי, מגיע לאקרנים סרטו השני של בראף, "הלוואי והייתי כאן" שמו בו הוא גם מככב, כשחקן יהודי וכושל מקליפורניה, שגסיסתו של אביו מאלצת אותו להתמודד מחדש עם חייו המתפוררים. בעוד "גרדן סטייט" פילג את הצופים בו בין אוהבים ושונאים, כאן סביר להניח שכולם ייצאו אדישים. בדיוק כמו הגיבור שלה, גם הדרמה הזו מתגלה כמופת של בינוניות.
למעשה, הדבר המעניין ביותר ב"הלוואי והייתי כאן" לא קשור לתכנים שלו עצמו, אלא לסיפור שמאחוריו: בראף גייס כסף להפקתו דרך קמפיין מימון המוני, ובכך נרשם כאחת האושיות הקולנועיות המפורסמות הראשונות שעשו זאת. הדבר גם קומם נגדו לא מעט אנשים, שהלינו איך מעז כוכב הוליוודי להרשות לעצמו לשנורר כסף מן המעריצים שלו, שרובם לא מדגדגים אפילו את רף ההכנסות שלו? יש בזה משהו, אך השאלה הבוערת יותר היא למה בוער להרים מגבית דווקא לפרויקט סתמי כל כך. מילא אם היוצר המבטיח היה עומד בקרן הרחוב הווירטואלי ומקבץ נדבות בשביל לצאת להרפתקה, אבל בסרט הזה נדמה שכל מה שהוא חפץ בו זה לחזור הביתה בשלום.
חוסר שאר הרוח גורם לסרט להיראות כמו פרק של סדרה נשכחת משנות השמונים. ברגעים שבראף מנסה להצחיק, התוצאה דומה לסיטקום לא מוצלח. ההומור מבוסס על בדיחות קרש וסיטואציות מופרכות למשל, הגיבור לוקח את ילדיו ליום כיף, מוביל אותם לסוכנות מכוניות יוקרה ומתחזה לעוזר האישי של ראפר מפורסם כדי לשכנע את המוכר לתת לו סיבוב על האוטו, או שהוא מנסה להתחזות לקשיש היספני בניסיון נואש לנצח באודישן. גיחי גיחי.
בקטעים בהם בראף מנסה לרגש, התחושה היא שאנו בדרמה מיושנת. הגיבור נקלע לשיחות מלב אל לב עם אביו (מנדי פטנקין), עם אשתו (קייט הדסון), עם אחיו המנוכר (ג'וש גאד) וכיוצא בכך, ותמיד הדיאלוגים נשמעים כאילו שמישהו אחד שולף אימרות שפר מעוגיות מזל והאחר עונה לו בפתקים מבזוקה. נוסף לזאת, רמות הקיטש עוברות את גבול הטעם הטוב כבר בדקות הראשונות, ומכאן והלאה הסרט שוחה בעיסה של סנטימנטליות דביקה להחריד.
בראף, בקיצור, ניסה להוסיף לתבשיל גם מתוק וגם חריף, אך בסופו של דבר התקבל טעם מריר. שום דבר לא באמת עובד, ויש בו עוד שורה ארוכה של פגמים. למשל עודף קווי עלילה, ובעיקר ניסיון מאולץ לדחוס פנימה כל נושא אפשרי. סרטן, הטרדה מינית, התבגרות מינית, אבטלה, משבר גיל הנעורים, משבר גיל ההתבגרות, משבר סוף החיים וכמובן גם משמעות הקיום. כל אלה עולים וצפים כאן, אך בלי שיהיה ברור מה יש לבראף לומר על הסוגיות הללו ולמה היה לו חשוב להתעסק בהן.
רק שני דברים בכל זאת ראויים לציון בסרט, אך גם אותם צריך לקחת בערבון מוגבל. קודם כל, כמו ב"גרדן סטייט", טעמו המוזיקלי של בראף משובח והוא בונה פסקול יפה. רובו שחוק למדי, למשל בון איבר ופול סיימון, אך יש בו גם כמה תגליות למשל "Breath In" הטרי, העלום עד כה והמרגש להפליא של Japanese Wallpaper, שם שמאחוריו מסתתר נער יהודי מאוסטרליה. ביצירה קולנועית מוצלחת, השירים תורמים להעצמת האפקט הרגשי. אך כאן, בשל החולשה הכללית, הם לבד בזירה, ומוצאים עצמם ממלאים את המשימות שהעלילה והדמויות כשלו בהם. "הלוואי והייתי כאן" הוא לא סרט עם פסקול אלא פסקול עם סרט, וכמובן שככה לא עושים קולנוע.
הנקודה הנוספת היא כבר קוריוז בלבד, וגם הוא נוגע רק לקהל בארץ. "הלוואי והייתי כאן" נרשם כאחד הסרטים היהודיים ביותר שנראו זה מכבר על המסך הגדול, כולל אגב בהשוואה לקולנוע הישראלי שאינו מרבה לשלב בתכניו אלמנטים יהודיים.
לא רק בגלל שכמעט כל הצוות כאן הוא מבני דת משה, אלא בעיקר מפני שהגיבורים הם גם כן כאלה והדת מתגלה כחלק אינטגרלי מחייהם ומלווה את העלילה כחוט השני. בין השאר, הדמויות גם פולטות ללא הרף ביטויים בשפת הקודש, ובתו של הגיבור, שתלוי לה בחדר פוסטר בעברית של "אי.טי", מרבה בכך במיוחד ואף ממלמלת "שמע ישראל" לפני קפיצה לבריכה וכיוצא בכך. אין בכל זה שום ערך אמנותי, כמובן, אבל מעניין לראות מכאן כיצד דברים מתנהלים שם ולחוות עד כמה היהדות והעברית יכולות לחיות ולנשום גם בגלות קליפורניה.
אך כל זה, כמובן, מקסימום יכול להעניק לסרט תעודת כשרות לקראת הקרנות במסגרת ערבים מיוחדים על יהדות וקולנוע. במבט רחב יותר, זה לא מציל אותו מן הסתמיות שלו. מעריצי "גרדן סטייט" בהחלט יכולים להרגיש עצמם מאוכזבים, ואלה שתרמו ל"הלוואי והייתי כאן" אולי אפילו עלולים לחוש מרומים. בפעם הבאה שבראף ידפוק בדלת, עדיף אולי לומר לו שכבר תרמנו במשרד.
מה חשבתם על "הלוואי והייתי כאן"? ספרו לנו בפייסבוק