"בנוגע לפגישתנו בהונג קונג, הניסיון הראשון יתקיים בשעה עשר בבוקר זמן מקומי, ביום שני. ניפגש במסדרון שמחוץ למסעדה במלון מירה. אני אחזיק קוביה הונגרית, על מנת שתוכלו לזהות אותי. גשו אליי, ושאלו אם אני יודע מהן שעות הפתיחה של המסעדה. אשיב שאינני בטוח, ואציע שתנסו את הלאונג' במקום. אתנדב להראות לכם היכן הוא נמצא, ומרגע זה כבר נהיה בסדר. פשוט עקבו אחריי בטבעיות".
זהו לא ציטוט ממותחן ריגול או מספר של ג'ון לה-קארה. התיאור הזה לא נרקם במוחו הקודח של סופר מהולל או תסריטאי מיומן, ומופרכות ככל שיישמעו המילים הללו נלקחו לא מתוך יצירה בדיונית, אלא ממסמך אמיתי לחלוטין: אי-מייל ששלח אדוארד סנודן, המוכר כיום כאדם שחשף את תכנית המעקב של הסוכנות לבטחון לאומי (NSA) על אזרחים בארצות הברית, לעיתונאית והקולנוענית לורה פויטרס, כפי שהוא מובא בסרט התיעודי בבימויה, "Citizenfour".
המותחן הקולנועי הגדול של השנה הוא בכלל סרט דוקומנטרי. הפרנויה והאימה שהוא מזרה מפחידות יותר מכל בדיה, והוא למעשה מסמך היסטורי של היסטוריה שמתהווה לנגד עינינו, וממשיכה להתהוות גם כשהמסך כבר ירד.
את סנודן כמעט ואין צורך להציג. המסמכים והמידע שחשף, אודות מדיניות המעקבים של הסוכנות לביטחון האמריקאית (NSA) הפכו את פניו הממושקפות מוכרות בעולם כולו, ואת שמו שגור כשמותיהם של ג'וליאן אסאנג' או ענת קם. הסרט לוקח אותנו לשמונה ימים בחדר מלון, שם פרש סנודן בפני פויטרס ושותפיה, העיתונאים גלן גרינוולד ויואן מקאסקיל מה"גרדיאן" הבריטי, את קיומה של מדיניות המעקבים על פרטיה.
כשהוא משתמש בכינוי 'Citizenfour' (אזרח מס' 4), פנה סנודן לפויטרס בשורה של אי-מיילים מוצפנים. הימים ימי ראשית 2013, ופויטרס - שמאחוריה שני סרטים דוקומנטרים על ארצות הברית של אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר, אחד מהם אף היה מועמד לפרס האוסקר - עובדת על סרט שלישי העוסק בשיטות המעקב של השלטונות בארצות הברית אחרי אזרחיה. היא מתגוררת בברלין, לאחר שתוחקרה פעמים רבות מדי בשדות תעופה והגיעה למסקנה שהיא עצמה נתונה למעקב ממשלתי בעקבות עשייתה המקצועית. סיטיזןפור, עדיין לא מזדהה בשמו, מוודא את חשדותיה ומאשר כי פעילותה ותנועותיה אכן מנוטרות על ידי ה-NSA. הוא אנליסט בכיר בסוכנות לבטחון לאומי, ויש בידיו חומרים נפיצים. "אני מבקש רק שתדאגי שהמידע הזה יגיע הביתה, לציבור האמריקאי".
בטי-שירט לבנה וזיפים בני כמה ימים, ממוקם סנודן במשך מרביתו של הסרט כשהוא חצי-ישוב, חצי-שכוב על מיטתו בחדר המלון ההונג קונגי, ובסבלנות מדוקדקת מפרט את רשת המעקב המסועפת שמתחזק ה-NSA ואוספת מידע על מיליוני אזרחים, גם כאלו שאין שום חשד שעוסקים בפעילות העלולה לפגוע בבטחון המדינה. שיחות טלפון מנוטרות, חיפושי גוגל נשמרים, איסוף מידע על מיקום גיאוגרפי מתאפשר הודות לאנטנות סלולריות. "זה לא מדע בדיוני", קובע סנודן, "זה קורה עכשיו". גם מי שבקיא בפרטי הפרשה ובגילויים שהביאה, יתקשה להישאר אדיש נוכח ההצגה המחודשת של הראיות הברורות בדבר מדיניות המעקב של ממשלת ארצות הברית. לא צריך להיות מומחים לשפת גוף כדי לזהות שהגנרל לשעבר והממונה על המודיעין בממשל האמריקני ג'יימס קלאפר, כמו גם ראש הסוכנות לבטחון לאומי דאז, קית' אלכסנדר, משקרים לקונגרס כשהם נשאלים האם ה-NSA אוסף נתונים על מאות מיליוני אמריקנים.
גם בהיעדר אותן ראיות מצליח הסרט להצדיק את הפרנויה המודחקת אצל רבים מן הצופים, ללא קשר למדינה שבה הם מתגוררים. גם לסנודן עצמו יש ממנה, ומהר מאוד הוא מצליח להדביק בה גם את העיתונאים הנמצאים איתו ימים ארוכים בחדר הקטן. הוא מנסה להחדיר בגרינוולד הרגלי אבטחת מידע; את הסיסמאות שלו מקליד סנודן כשהוא מכוסה במעין גלימה, על מנת למנוע זיהוי ויזואלי של המקשים עליהם הוא לוחץ; צלצול טלפון מקפיץ אותו ממקומו, ובסיום השיחה שהיתה בכלל מאנשים שירות החדרים הוא מנתק את הטלפון מהשקע, שכן הוא עלול לשמש כמכשיר האזנה.
אזעקה הנשמעת ברחבי המלון מספקת לסרט רגע דוקומנטרי מצוין. בתחילה סבור סנודן כי מדובר בתרגיל, אך משהאזעקות מסרבות להיפסק הוא קם ממיטתו ונהיה לחוץ יותר ויותר. לבסוף מתקבל אישור מהקבלה שמדובר היה בבדיקה לצורך תחזוקה, אך בשלב זה אף אחד - לא סנודן, לא פויטרס, גרינוולד ומקאסקיל, וגם לא הצופים - כבר לא בטוח בשום דבר.
הימים חולפים והעיתונאים מתחילים לפרסם את המידע שהתקבל. בחדר המלון הם צופים יחד עם סנודן בשידורי הטלוויזיה המדווחים על דברים שנאמרו באותו חדר ממש: חברות תקשורת המעבירות רישומי שיחות טלפון של מיליוני אמריקאים ל-NSA, שביחד עם ה-FBI אוספים מידע מענקיות אינטרנט כמו גוגל ויאהו. תכנית המעקב PRISM שאוספת אי-מיילים והודעות טקסט. אלו נושאים הנוגעים ביומיום של כל אחת ואחד מאיתנו, אך סנודן יודע שעד מהרה, הוא יהפוך למרכז הסיפור.
הוא מבקש מפויטרס "לצייר מטרה" על גבו הוא לא רוצה שההחלטה שלו להיחשף כמדליף תגרום נזק משפחתו או לבת זוגו. הוא מודע להשלכות של מעשיו, והוא מוכן לשאת בהן. הוא לוחם חופש, שלא מוכן להשלים עם אמירות דוגמת "הפרטיות מתה". הפרטיות הזו היא החירות האמיתית בעיניו, אותה חירות שאמריקאים אוהבים לנפנף בה בכל הזדמנות. לציבור הזכות והחובה המוסרית לדעת שהממשלה, באמתלה של הגנה על בטחון המדינה, מרגלת אחרי אזרחיה.
תחושות הדחיפות והמתח רק מתעצמות ככל שהעיתונאים ממשיכים להזרים החוצה את המידע, וסנודן, שיודע שרגעיו כאדם חופשי ספורים, מבטיח לגרינוולד שאחריו יקומו עוד כמוהו. ואכן, בסצינת השיא של הסרט, פוגש גרינוולד בסנודן במקום מושבו במוסקבה שם הוענק לו מקלט מדיני זמני. על פתקים כותב גרינוולד על מדליף חדש, בכיר יותר, עם מידע נפיץ עוד יותר. לסתו של סנודן נשמטת למקרא הפתקים, והשניים קורעים אותם לגזרים במהירות. כמו כל מותחן, גם "סיטיזןפור" משאיר פתח לסרט המשך, ואפשר להיות בטוחים שכולנו נחיה אותו.