בית התקליט עם ועדת חריגים

"אולי האלבום שהכי השפיע על איך שאני חושב על שירה, ועל אינדי, ועל איך להקה נשמעת יחד אורגנית. אני מנסה בהקלטות של כל אלבום לקחת קצת מאותו קסם שנתפס באלבום הזה שהוקלט בתוך החזית של חנות על מכונת הסלילים 8 ערוצים המדהימה של TASCAM, שאין משהו יותר טוב ממנה למוזיקה כזו".

"מדהים כמה מוזיקאים ישאלים יש וכמה מעט מהם מדברים אליי. מלכה של פעם נראית קצת כמו אשתי של היום. היא כל מה שמוזיקאית צריכה להיות בשבילי - אחרת, מאוד מאוד אחרת, אישית, עם קול משלה שהוא לא מלודרמטי וגישה פרטיקולרית, ספציפית מאד לאסתטיקה של השירים שלה. היחידה שמהדהדת לי את האחרות הזו היום היא זואי פולנסקי".

"זה תמיד יהיה האלבום שאחזור אליו כדי להיזכר מהו הדבר הזה שנקרא להקה. בעטיפה, הראשים של חברי הלהקה צפים מעל המים ללא גוף. והם כמו ילדים, במעיין, אי שם באמריקה, ראשים צפים. להקה היא קבוצה של ילדים, או מבוגרים מתיילדים, שמנציחים בכל פעם, בכל הופעה, כל תקליט, את הנעורים שלהם, ותוך כך מחזירים את המאזין אל הנעורים שלו. זה גם אלבום קונספט, מבחינת סאונד, יוצא מן הכלל, שהשפיע לא רק על ועדת חריגים, אלא גם על הלהקה הקודמת שלי, לבנון".

"אני מקשיב לו הרבה לאחרונה כרפרנס גיטרות לחדש של חריגים. אני אוהב את הלהקה הזו מאד, וזה נדיר בשבילי ללהקה חדשה. הם פשוט אלגנטיים כל כך, והתיפוף כל כך מקסים, והכל מחובר כמו פקעת חוטים יפה כזו שזרוקה בפינה של החדר. הקלטת לו-פיי אנלוגית נהדרת, שירה מדויקת שהולכת עם הגיטרות, רגישויות פופ נדירות ללהקה צעירה".

אלבום הגיטרות הטוב ביותר שהוקלט לדעתי בשנות השמונים. אם הוולווט אנדרגראונד היתה להקה צעירה באייטיז, ממרכז אמריקה ולא מניו יורק, כך היא היתה נשמעת. לחלק מהשירים לוקח כמה דקות להתחיל, והם מטפטפים באיטיות לתוך האוזן, והגיטרות, חלקן תוקפות בתנועה מתגלגלת, כמו ב"Sister Ray" של הוולווט או ב-"What Goes On" של הוולווט, וחלקן כמו נמלים שהולכות על חוט ברזל. יש כאן משהו ישן, ומשהו חדש שנשמע כמו Talking Heads אבל כל כך שונה".

14.11 - אוזןבר, תל אביב (אורחים: מלכה שפיגל)