1.
בפרק ההקדמה לקובץ המסות "ברוכים הבאים למדבר של הממשי" (הוצאת 'רסלינג'), גורס סלבוי ז'יז'ק, הוגה הדעות הסלובני, כי הדרך היחידה להבטיח שיעבוד חברתי היא על ידי הבטחת חופש המחשבה. לכאורה מדובר בכשל לוגי, אולם אירועי ה11 בספטמבר מסבירים נאמנה טענה זו ומדגימים אותה על התנהלות הדמוקרטיה האמריקאית לנוכח המתקפה על ארה"ב. אמריקה הגאה, אחת מעמודי התווך של הדמוקרטיה המערבית, אשר סיפקה לעולם את החוקה המהוללת ואת מגילת זכויות האדם, אינה זרה לסתירות אקדמאיות פנימיות בין הצהרות לתרגומן בפועל. היתה זו אותה אמריקה ששבעים שנה לאחר שהבטיחה במגילת הזכויות שוויון לכל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין, יצאה למלחמת אזרחים עקובה מדם, כדי להבטיח את מימושו של אותו עיקרון ממש.
להוציא מאמרו של הסוציולוג ההונגרי לאיוש שצ'פקאיק "הדמוקרטיה האמריקאית מס שפתיים במקום מלאכת כפיים" (1954), טרם נכתב מסמך משמעותי המעמיד את התרבות המערבית בפני האמת הברורה כי בכל הנוגע לדמוקרטיה, האמריקאים העדיפו מאז ומעולם את טובתם הצרה על פני הראייה הכוללנית. לא נתעלם מהעובדה כי ה11 בספטמבר של השנה שעברה סימן ביתר חדות את סולם הערכים האמריקאים הפנימי קודם לכל, החירות האמריקאית, ורק לאחר מכן - חירותם של האמריקאים.
המעשים המסוכנים והבלתי אחראים שנעשו באמריקה אחריה החרו כיעקובינים שנשבו שותפותיה במערב אירופה ובהם פגיעה קשה בחירויות הפרט, הפקעת קניינים רוחניים ומוחשיים מידי בעליהן, וכל זאת תחת הנימוק הפופוליסטי של בטחון המדינה, אינם חדשים לתושבי ארה"ב, אולם העוצמה בה ננקטו בסיבוב זה צריכה להטריד ולאיים על כל שוחר דמוקרטיה בן תרבות המערב. כליאתם של חשודים ללא ראיות מספקות, הפולשנות למסמכיהם ולחפציהם של אחרים, כמו גם גירושם של רבים אחרים, עברו בדממה של הסכמה בארה"ב, שמצדה ממשיכה להטיף לדמוקרטיזציה של העולם הערבי.
בשיחה שניהלתי עם עמיתי למחקר, טיבור שאמאיי, סיפר לי הלה כי אפילו משטרת בודפשט הפנימה כהלכה את כללי המשחק האמריקאים החדשים, וכי חדריהם של שני מרצים אורחים מאוניברסיטת אלכנסדריה הופקעו מרשותם ללא כל צו חיפוש לצורכי התחקות אחר עקבות של הטרור האיסלמי. הונגריה, שמסורתה הדמוקרטית אינה ארוכת יומין כזו האמריקאית, מורגלת במראות מעין אלה עוד מימי שלטון הכיבוש הקומוניסטי, אולם בעוד שתיקתם של ההונגרים לנוכח המעשים הנוראים היא תולדה של מורשת הלשנות וידו הקשה של השירות החשאי, הרי שהסכמתם של אזרחי ארה"ב לפגיעה בריבונותם נובעת משיתוף פעולה הנובע מהפנמת כפל הערכים הזה. כאן המקום לשוב ולעיין במימרה של ז'יז'ק כי "הדרך היחידה להבטיח שיעבוד חברתי היא על ידי הבטחת חופש המחשבה". אזרחי ארה"ב מוכיחים זאת הלכה למעשה. הדמוקרטיה שלהם היא עריצות לשמה, ובימים קשים אלה - עריצות גרועה מתמיד.
.
.
2.
לוח המשדרים של ערוצי הטלוויזיה הישראליים לקראת ה-11 בספטמבר מהווה תעודת עניות לערוצים ולמנהלים ולכל צופה שיהין לשתף פעולה עם מהלך מסוכן זה ולצפות ברצף השידורים חובק תחנות השידור המזומן לציבור הישראלי. להוציא ימי זיכרון לאומיים כיום השואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ולאחרונה גם יום הזיכרון ליצחק רבין, שוקדת הטלוויזיה הישראלית על שימוש מובחן בכלי זה שתכליתו הפקעת השידור הציבורי והמסחרי מידי הציבור.
אך בעוד שלושה ימי זיכרון אלה נקבעו כחוק בכנסת ומהווים חלק בלתי נפרד מרשיונות ההפעלה של הרשות השנייה לרדיו ולטלוויזיה, כמו גם של ערוצי הכבלים ובוודאי הערוץ הממלכתי הרי ששידורי יום הזיכרון לאירועי ה11 בספטמבר נכפו על הציבור מכוח החלטת מנהלי ערוצי השידור, שמצדם מיהרו לקבל עליהם את "הדין" בהכנעה ומילאו את לוח המשדרים לאורכו ולרוחבו בסרטי תעודה, פאנלים מיותרים ולא מחכימים ובתוספות תמוהות דוגמת משדרי חדשות מיוחדים מאתר הפיגוע עצמו.
ההפנמה הקולקטיבית של נחיצות "יום זיכרון" חדש כזה צריכה אף היא להדאיג את הציבור בימים בהם הדמוקרטיה הישראלית הופכת לכלי שרת בידיהם של פוליטיקאים שאף אינם טורחים להסתיר את כוונותיהם הבלתי כשרות. ההחלטה המשותפת לכל עורכי התוכניות והמשדרים כי עניינו של הציבור צריך שיתמקד ביום זה בטקסי האזכרה הטלוויזיוניים הארוכים מעידה לא רק על צרות המחשבה של מקבלי ההחלטות, אלא גם על זילות טעמו של הציבור, רוחב אופקיו ותחומי העניין שלו, בעיני הדרג המקבל החלטות אלה.
זכורתני מקרה משעשע מימי באוניברסיטת בודפשט, בסוף שנות השבעים. הייתה זו שנתי השנייה בלבד כמרצה אורח במחלקה לבלשנות והייתי מצוי תחת חסותו של ראש המחלקה, פרופסור שאנדור קוש. בין המטלות ששם בכפי היה לערוך את ביטאון המחלקה ולהעבירו לפני רדתו לדפוס לעיונו. היה זה רבעון שהציג בעיקר מאמרים נבחרים של מרצים במחלקה ואפשר לרבים מהם לזכות בפרסומים הדרושים כדי לצבור נקודות לצורך קידום או שמירה על מעמדם. באופן טבעי, הכוח המרוכז בידי היה רב ובאחת הפכתי למושא קנאה וטינה של רבים מעמיתיי. אולם חוסי אמר לי להניח לדאגות מסוג זה. באחת הפעמים הונח על שולחני מאמרו של דוקטור בתחום הלימודים הקלאסיים, העוסק בגלגולי איגרות השליחים לתוך תרבות הבלקן. "מה לזה ולבלשנות?", שאלתי את הדוקטור המכובד. הוא הפנה אותי לפרופסור קוש וזה הסביר לי כי קיים מנהג שבשתיקה בין שתי המחלקות, זו לבלשנות וזו ללימודים קלאסיים, המתיר לחברים מכל מחלקה לפרסם מאמרים אצל ביטאון המחלקה האחרת, כדי לשמור על הקרדיטים הנדרשים. הסכם קיזוז אקדמי בצורה הבוטה ביותר.
"לא אוכל לפרסם דבר כזה". הסברתי למורי ותומכי הגדול במחלקה. "הדבר יעמיד אותי באור מגוחך". אז השמיע באוזניי פרופסור קוש נימוק שכמדומני שירת גם את היגיון מנהלי הטלוויזיה הישראלים בבואם לבחור את סדר השידורים ל11 בספטמבר: "שרגא יקר, איש אינו קורא את הביטאון ממילא. ואלה שאמנם קוראים, עושים זאת רק כי הם מחויבים לעשות כן". וכך, בהינף קולמוס של בינה התחוור לי כי צריכת התרבות הופקעה זה מכבר מידיהם של הצרכנים. תפקידם לקרוא בעלונים המוגשים להם ולצפות בתוכניות המשודרות על מרקעיהם ללא כל שיפוט או הכרעה מכל סוג אחר. מבחינה זאת, שוב צדק ז'יז'ק כשקבע כי הדרך היחידה להבטיח שיעבוד חברתי היא על ידי הבטחת חופש המחשבה. כך גם לגבי צריכה תרבותית: הדרך היחידה להבטיח שיעבוד מחשבתי, היא על ידי הבטחת חופש הצפייה וריבוי הצפייה. כלומר, תוכן ללא כל תוכן, בשמו של החופש לצרוך תוכן.