האם ייתכן שמישהו שאינו רון מיברג יכתוב ביקורת על ברוס ספרינגסטין? הרי מדובר לפחות בהסגת גבול גסה, ויש אף שיטענו בצדק חילול קודש חסר כפרה. מה לי ולגיבורים כל-אמריקאיים, כמה ג'ינסים הספקתי לשפשף ולקרוע בחיי ומה לעזאזל אני יודע על הבוס פרט לאותו פרט טריוויאלי שלפיו הגיטריסט הגמד מלהקת הליווי שלו מככב ב"זינזאנה"?
לא הרבה. אבל הסיבה שבגינה אני נוקט בצעד כה מרחיק לכת, ודווקא עכשיו, בזמנים כל כך קשים ומפולגים למדינת ישראל, היא חיבתי הגדולה לברוס ספרינגסטין זמר גדול, שבאופן אישי מסמל עבורי מעבר מנערות מוזיקלית נודניקית-אלטרנטיבית, שמחשיבה אמן כמו ספרינגסטין כמסחרי ומצועצע, לבגרות רגישה ומיושבת, המכירה בעובדה שמיליוני אמריקאים עשויים לטעות, אבל זה לא קורה הרבה, ובטח שלא במקרה של הבוס.
על אהבתם הגדולה אליו, כמו שהוא תמיד עושה, מחזיר עתה ספרינגסטין לעם האמריקאי טובה, ולקראת יום השנה לקריסת מגדלי התאומים הוא משחרר את "The Rising"
קשה להתייחס לדיסק שכזה ממרחק. בשביל רוב העולם, ה-11 בספטמבר 2001 היה בעיקר אירוע טלוויזיוני אקסטטי, וכל פעם שאנחנו נזכרים באותו יום, שב לעינינו הברק. בשביל האומה האמריקאית, לעומת זאת, מדובר באירוע טראומטי, שכרוכות בו תחושות חזקות של צער וכאב ורצון לנקמה. ואם מישהו צריך לארוז את התחושות האלה ולהגיש אותן לכמות מירבית של אמריקאים, אין ספק שברוס ספרינגסטין איז דה מן. קליעה חדה של רגשות קולקטיביים דרך קוף המחט - זה מה שהבוס יודע לעשות אולי טוב מכולם, ייאמר בעיקר לזכותו, והוא עושה זאת מאז תקליטו הראשון, "נברסקה" המלנכולי והמרגש, דרך "נולד בארה"ב" ההימנוני והמרגש גם כן וחוזר חלילה.
מזה שלושים שנה קונה ספרינגסטין את ליבנו בזכות רוקנרול בסיסי, ישיר ומרגש. בעקבות כך הפך למותג-על אמריקאי, משהו בסדר הגודל של מגדלי התאומים. בגלל זה אפשר להבין למה הוא לקח את קריסתם באופן כל כך אישי. אבל כמו האומה האמריקאית, גם הוא יצא מחוזק מספטמבר האחרון.
הדיסק החדש מכיל כמה הימנוני רוקנרול ספרינגסטיניים מצוינים כמו "יום בודד", "מחכה ליום שמש" ו"הלאה (בהמשך הרחוב)". במיוחד בשירים האלה אפשר להרגיש את התרומה של האי-סטריט בנד, שחזרו ללוות את ספרינגסטין אחרי שנים. הבלדות בדיסק קצת יותר מעייפות, במיוחד "אל תוך האש" האנמי ו"עולמות נפרדים", בו מתארחת להקת ילדים פקיסטנית. ספק רב אם השיר הזה יתרום משהו לקירוב לבבות בין מזרח ומערב. "התרוממות" לא מחדש דבר מבחינה מוזיקלית, אבל זה לא באמת מה שאנחנו מבקשים מרוקיסט מזדקן עם שטיק כל כך מוצלח. אנחנו רוצים עוד מאותו דבר טוב וישן, כי אין אף נער בשכונה שעושה לנו את זה בדיוק ככה.
גם הטקסטים ממשיכים את המסורת הנוצרית המוכרת של ספרינגסטין. הוא מנסה להיכנס לעורם של הקורבנות ואהובותיהם, ובפיסקה שמסיימת את "עולמות נפרדים" מצליח במיוחד: "אלוהים נישא בגן עדן, השטן בתיבת הדואר/ יש לי אבק על הנעליים, שום דבר חוץ מדמעות".
ספרינגסטין מרטיט לבבות כשהחמלה והאהבה הגדולה שיש בו לא מאבדים את מקומם לקלישאתיות יתר (כמו השיר שמסיים את הדיסק, "עיר החרבות שלי", שלא היה מבייש את בני אלבז עוד יוצר נוצרי חשוב). אם מתעלמים מהנושא המרכזי של הדיסק, או אז אפשר להקשיב לו כאסופת שירי אהבה אינטימיים, אפילו אירוטיים לפעמים. אבל אם זה מה שכולם יעשו לא תהיה קואליציה מספיק גדולה למתקפה על עיראק, לא תבוא שן תחת שן, ולא עין תחת עין. ואם הבוס רוצה אותי בקואליציה, אז אני בקואליציה. עם שרדר או בלי שרדר.
במידה שהמחויבות שלכם כלפי ברוס ספרינגסטין קטנה משלי, אין לכם ממש מה לחפש בדיסק החדש שלו.
*Bruce Springsteen - The Rising, nmc
נחש צפע פנטטוני
11.9.2002 / 10:06