יובל בנאי כותב על "עוד שיר אחד", הסינגל הראשון מתוך אלבום הסולו החמישי, בו הוא פונה לאביו יוסי בנאי: "זה שיר שכתוב כמכתב שבו אני מספר לאבא שלי על מה שעברתי בחיים שלי בשנים האחרונות, איפה אני חי ועם מי, מה חשוב לי היום ואיך השתניתי. בשיר אני גם נזכר בחוויות מעצבות שעברתי איתו כשהייתי ילד, איך ראיתי אותו על הבמות, איך נשביתי בנקודת המבט המכשפת שלו על העולם. מבחינתי זה שיר מאד אישי ומאד רגשי, כי הוא בעצם נוגע במשאלה שאבא שלי היה רואה אותי היום, היה זוכה להכיר אותי כמו שאני עכשיו, כי כמו שאני כותב בשיר, אני חושב שהוא היה נהנה ואולי אפילו היינו זוכים לחוות יחד דברים שקצת פספסתי איתו בתור מבוגר. אבל למרות שזה כל כך אישי ואולי דווקא בגלל זה - אני מאמין שכל אחד שמנסה לחבר את הנקודות בין המקום שהוא בא ממנו למקום אליו הוא הגיע יכול למצוא בו את עצמו".
בנאי מספר שהעבודה על אלבומי הסולו שונה מאד מהעבודה על אלבומים של משינה: "אלבומי סולו בדרך כלל משקפים תקופה בחיים שלך. במבט לאחור אני יכול להגיד שהתקליטים הראשונים שלי התעסקו הרבה בחיפוש, בתקוות, באיזשהו סוג של מאבק ואולי גם כעס", ומוסיף, "בחלק מהשירים אפשר היה לראות שהחיים שלי עומדים בפני שינוי דרמטי. זה לא סוד שעשיתי שינוי גדול בחיים שלי בשנים האחרונות", הוא מתייחס לשינוי במצבו המשפחתי ולעזיבת העיר הגדולה לטובת החיים בגליל, "והשירים באלבום ההוא דיברו על המשבר שעברתי ועל המפגש הראשוני עם המקום החדש".
"מבחינה אישית, הטקסטים נוגעים במקומות מאד עמוקים וחזקים שהגעתי אליהם. זה כבר פחות חיפוש ובטח לא משבר, תודה לאל. עשיתי דרך, הגעתי לאנשהו, גם בחיים שלי, גם ביחסים שלי, ואני מספר בשירים מה אני רואה מפה. גם כשאני מסתכל על עצמי, אבל לא רק. חלק מהשירים החדשים קשורים גם למה שאני רואה כשאני מסתכל החוצה על החברה שאנחנו חיים בה ועל הסבל שהרבה אנשים נמצאים בו. אני רואה את הסבל אבל אני חושב שבשירים החדשים גם יש אופטימיות ואהבה, הרבה אהבה".
"התקליט מבטא גם את ההבשלה של הטעם שלי וגם את התרומה של אנשים סופר מוכשרים שעבדתי איתם לאורך השנים. יש בו שיתופי פעולה עם מוזיקאים מחוננים כמו אבנר חודורוב, פיטר רוט, אשר פדי, סינגולדה, יעל דקלבאום והשפעה אלקטרונית משמעותית של טל מטמור ועוד".