טעון קיפוח 15: מחווה מזרחית לשמעון פרס - יש חיה כזו

חמודה ואף מרנינה היא מחוותו הקטנה של ניסים גרמה לידידו הצעיר והנאה, שמעון פרס. אמנם לא לגמרי ברור מדוע הזמיר מראש העין חיבר לה לחן כה מדכדך ומבאס, וכיצד קרה שעד היום, אחרי 700 שנה במקצוע, הוא לא מודע להבדלים הרבים שבין שיר לסקיצה של ברכת יום הולדת ("שמעון היקר / אתה כאב הרוחני שלי / אתה כאח הגדול שלי"), לא מכיר את משמעות המושג "מצלול" ("אתה החבר הכי טוב שלי / ולך אאחל בריאות מכל לבי") ולא מצליח לפצח את הרעיון האמנותי המורכב שנקרא "חריזה" ("לאורך הדרך הלכתי איתך / גם בימים הקשים הייתי איתך") - אבל די, זה לא יפה. אחרי הכל, גרמה ניסה לפרגן, להוקיר ולהודות לאיש היקר הזה, נשיא המדינה לשעבר, אדם שאף מסעדת בשרים בתחנת דלק לא שלמה בלי תמונה שלו עם בעל הבית. אז מה אם השיר הזה, כפי הנשמע, נכתב, הולחן והוקלט בשש דקות. העיקר הכוונה. השמיעה של שימון ממילא כבר לא משהו.

(כוכב אחד)

זה בסדר, אף אחד לא באמת מצפה פה מהקורא הנורמטיבי, זה שיש לו חיים, לבזבז 6:48 דקות מזמנו היקר על מחרוזת חפלה נוספת של רינת בר. חמשת רכיביה, כשלעצמם ("חי למענך", "הראש נדלק", "המן סטלו", "תביני אותי" ו"דידם"), מהנים ומלאי שמחה ושיגועים, אבל אין הרבה מה לעשות איתם, ובטח שלא עם הביצוע של בר למחרוזת השלמה, בהיעדר חתונה, בר והרבה מאוד שיכר. הבשורות הטובות: גם אם מישהו בכל זאת יבחר, משום מה, להישאר עם בר כשהדבר הזה נגמר (כלומר, אם הוא באמת נגמר, לא בדקתי), הוא לכל היותר יסבול מנזק קל לאוזניים לטווח קצר. הבשורות המפחידות: להבדיל מהשיר עצמו, שאינו מזיק יתר על המידה, היחשפות בלתי אמצעית לסטיילינג של רינת בר על עטיפת הסינגל עלולה לגרום לאובדן התיאבון, הלם קרב, עיוורון, הקאות, פרכוסים, ובמקרה של היחשפות ממושכת - מוות. שלא נדע.

(שני כוכבים וחצי)

הלב מבקש, כמעט דורש, להתחבר למוזיקה של טורקיז. הבטיחו לו בקומוניקט "פרויקט מוזיקלי מרתק ובו ביצועים מתורגמים לשיריה של הזמרת הלבנונית האגדית פיירוז". סיפרו לו שהסינגל הקודם של ההרכב, "שאלו אותי", "חצה את הגבול ועורר עניין גדול בלבנון". באופן טבעי, קצב פעימותיו הולך וגובר לקראת הלחיצה על מקש הפליי. לא בכל יום נתקל מבקר הפופ הים תיכוני במשהו שאמור להכיל זיקה אמיתית, רוחנית, חוצת-תרבויות, למורשתה המוזיקלית של נסיכה בסדר הגדול של פיירוז, ודרך זה גם, אולי, להביא לשיפור היחסים בין ישראל לשכנתה החביבה מצפון. אמנם גם קטיושות זה נחמד, אבל עדיין, פיירוז יותר שווה.

טורקיז, לזכותם יאמר, תוקפים את הנושא בדרך לא טריוויאלית: הם מתרגמים את השירים לעברית ומעבדים אותם באמצעות שילוב בין מקצבי דאנס לכלים ערביים מסורתיים. זה נשמע מבטיח, ברור, אבל זה לא מקיים. אפילו לא קצת. ברגע שדלית פרידמן, הסולנית (והחלילנית), מגיעה לשורה השנייה בשיר - "רק זיכרון, זה מה שיישאר ממך" - ומבטאת את האות א' כמו ע', כל הקונספט המתוחכם הזה מתפרק בבת אחת והלב חוזר מייד לקצבו הרגיל. השיר, מצדו, הופך בהמשך לקשקוש אלקטרוני זול ומעיק, אבל בואו נתעלם מזה, נתעורר מהחלום ונגיד תודה שבכלל הגענו עד הלום. תודה ושלום.

(שלושה כוכבים)