בתחילת העשור הקודם ביים סטיבן דלדרי את "בילי אליוט", והסיפור על הילד כחול-הצווארון שחולם להיות רקדן הפך לפולחן מיידי ועל-זמני. עד היום אפשר להתענג עליו בשלל גלגולים, כולל הפקות בימתיות והקרנות קולנועיות של הגרסה התיאטרלית וכיוצא בכך.
בשנים שעברו מאז, התעופף הבמאי מביתו שבאנגליה כדי לחקור את מצוקותיהם וחלומותיהם של ילדים בפינות אחרות של תבל. לפני שלוש שנים עשה זאת בניו יורק עם "קרוב להפליא ורועש להחריד", ועתה הוא הרחיק עוד יותר לברזיל, בה צילם את סרטו הטרי "טראש" שהגיע לבתי הקולנוע בישראל בסוף השבוע האחרון.
נוסף לכך שהפעם הסרט דובר פורטוגזית ולא אנגלית, יש שינוי נוסף ביחס לעבודות קודמות של דלדריי: במקרה זה, אין גיבור יחיד אלא שלושה. שלושתם נערי רחוב, תושבי שכונת עוני בעיר ברזילאית שמוצאים במזבלה המקומית ארנק ובו הרבה כסף וחשוב מכך קצוות חוט שעשויים להוביל לפיצוצה של פרשת חשיפת שחיתות ולהפלתו של הפוליטיקאי הכי חזק ומסוכן באזור. אף שהדבר כרוך בסיכון חייהם, הילדים מחליטים לגייס את כל התושייה שלהם וללכת בעקבות הרמזים שמצאו. כבר בשלב מוקדם של מסע החיפושים, הם מגלים שאויבים אימתניים עומדים בדרכם ולא יבחלו באמצעים כדי לעצור אותם.
משחקי חפש את המטמון תמיד מספקים פוטנציאל טוב לדרמה ולמתח, אם רק יודעים לנצל אותם כהלכה ודלדרי בהחלט יודע. ב"טראש" הבמאי הבריטי מוכיח שוב את השליטה המוחלטת שלו באמצעים האמנותיים שעומדים לרשותו. כתוצאה מכך, כמו נבחרת הכדורגל הברזילאית האגדית של 1982, הסרט הזה כל הזמן עולה להתקפה ומחפש את השער, והכדור עובר מרגל לרגל בלי שיהיה רגע דל אחד. לצופים מחכות 110 דקות סוחפות, הודות לעבודת הבימוי והעריכה הקצביות והמדויקות של הקולנוען המיומן.
בכלל, העשייה של "טראש" היא מפגן כוח של בעלי מלאכה מוכשרים ומשופשפים. דלדרי נעזר בריצ'רד קרטיס, מבכירי התסריטאים הבריטים בדורנו ("ארבע חתונות והלוויה אחת" ועוד שלל להיטים) כדי לעבד את הספר של אנדי מליגן עליו התבסס הסרט. איש המקצוע הוותיק עשה כרגיל את עבודתו על הצד הטוב ביותר, והשכיל להרכיב את הפאזל לאט-לאט, באופן מותח אך לא מייגע, בלי לחשוף פרטים מהר מדי אך גם בלי למרוח את התעלומה יתר על המידה.
בצד אלה, מצטיין גם הצלם אנדריאו גולדמן, שכבר הוכיח את עצמו ב"ג'יין אייר" מ-2011, ב"המוצא האחרון" של רוברט רדפורד ועוד. כאן, הוא מאיר את הצבעים של שכונת העוני הברזילאית באופן חי ואינטנסיבי, ומעניק תחושה ריאליסטית לסיפור הבדיוני.
אך מעל אנשי המקצוע הללו, מי שאחראים יותר מכל לאנרגיות של הסרט ולאכפתיות של הקהל כלפי שקורה בו הם דווקא חסרי הניסיון היחידים בצוות - ריקסון טווס, אדוארדו לואיס וגבריאל וויינסטיין שמגלמים את הגיבורים. כמו עם ג'יימי בל ב"בילי אליוט", גם כאן השכיל דלדרי לשלוף ילדים שטרם הופיעו על המסך הגדול, אך כבר בתפקיד הבכורה שלהם כובשים את הקהל בלי לזייף ולו בתו אחד.
אולי כדי שהסרט לא יהיה על טהרת האלמונים דוברי הפורטוגזית, יש בו גם שתי דמויות של אמריקאים המתנדבים בשכונה של הנערים, ומגלמים אותם שחקנים מוכרים רוני מארה ומרטין שין. הכוכבים המהימנים לא מאכזבים גם הפעם בתצוגותיהם, ובכל זאת יש משהו תמוה בליהוק שלהם. אלה הרי דמויות שניתן היה להסתדר בלעדיהן, ואפשר אפילו לתהות אם הן קיימות כאן לא מסיבות אמנותיות, אלא מסחריות גרידא - אך ורק כדי להנגיש את "טראש" לקהל הלא ברזילאי. צורם גם שצמד האמריקאים מעוצב כקדושים מעונים קשה שלא לתהות אם מהלך זה נועד כדי לגרום לקהל המערבי להרגיש טוב עם עצמו.
נוסף לבעייתיות המובהקת בעיצוב דמויות המשנה, יש גם שבאו בטענות על הדרך בה משתמש הבמאי בגיבורים. בין השאר, הוא הואשם בהקשר זה בפטרונות, התחסדות, התחנחנות וניצול. את הטענות הללו, קשה לקבל: האמת היא, שהבמאי דווקא נזהר מליפול למלכודות הללו, ומתייחס לילדים הברזילאיים, כמו גם לזירת ההתרחשות ולצופים, בכבוד, הגינות ומתינות.
אז לא צריך לגנות את הסרט, אך מצד אחר חשוב להדגיש שגם לא צריך להקרין אותו באו"ם. הוא אמנם מרגש ואנושי, אבל אין להפריז בחשיבותו שום דבר כאן לא מספיק חדשני, מטלטל או מעורר השראה כדי לשנות את העולם וגם לא את ברזיל. האימפקט כאן מינורי למדי, והעבודה החדשה של דלדרי ניצבת בעיקר כמשהו שפעם היה נפוץ אך מעט נעלם בעשור האחרון: קולנוע איכותי ומבדר שכל המשפחה יכולה לצפות בו. לא פחות אך גם לא יותר. בניגוד למשתמע משמה, את דרמת המתח הזו לא צריך להעביר לטראש וגם לא לספאם. היא ראויה למקום טוב באינבוקס.
האם תצפו ב"טראש"? ספרו לנו בפייסבוק