המסקנה המקדמית שלנו היא שאת האימפקט המזעזע של ההתקפות על מגדלי התאומים ב-11 בספטמבר ניתן להסביר אך ורק על רקע קו הגבול המפריד בין העולם הראשון, הדיגיטלי, לבין "המ?דבר של הממשי" של העולם השלישי. המודעות לכך שאנו חיים בעולם נפרד ומלאכותי היא המובילה אותנו אל הרעיון שאיזשהו גורם אימתני מאיים עלינו ללא הרף בהרס טוטלי. מהפרספקטיבה הפרנואידית הזאת, הטרוריסטים נתפסים כגוף מופשט ולא-רציונלי מופשט במובן ההגליאני, כלומר הם אלה שנשרו מהמארג החברתי-אידיאולוגי הקונקרטי שהביא אותם אל העולם. כל הסבר המסתמך על נסיבות חברתיות בטל בעינינו, מכיוון שהוא נתפס בתודעתנו כמסווה להצדקת הטרור, ובכל ישות פרטיקולרית אנו רואים את השלילי בלבד: הטרוריסטים אינם נאמנים לרוח האמיתית של האיסלאם, הם אינם מבטאים את האינטרסים ואת התקוות של המונים חסרי-כול בעולם הערבי...
בימים שלאחר ה-11 בספטמבר, דיווחה התקשורת שלא רק התרגומים לאנגלית של הקוראן אלא גם ספרים על תרבות האיסלאם והתרבות הערבית באופן כללי הפכו במהרה לרבי-מכר: אנשים רצו להבין מה זה איסלאם. יהיה זה ניחוש כלל לא פרוע לחשוב שהרוב הגדול של אותם מתעניינים לא היו גזענים אנטי-ערבים, אלא אנשים שרצו לתת לאיסלאם הזדמנות להציג את עצמו באור אחר, שרצו להבין רגשית מה פירוש הדבר להיות מוסלמי, לחוות אותו מבפנים, ובדרך זו לגאול אותו הם השתוקקו לשכנע את עצמם שבאיסלאם מקופל כוח רוחני אדיר, ושאי-אפשר להאשים אותו בפשעי הטרוריסטים.
ככל שגישה זאת הנה גישה אוהדת (ומה יכול לדבר יותר אל הלב, מבחינה מוסרית, מאשר אותו ניסיון להשתתף במחשבות היריב ובאופן זה לעשות רלטיביזציה לעמדה של עצמך?), אף-על-פי-כן, כל זה עדיין בגדר מחווה של מיסטיפיקציה אידיאולוגית מובהקת: הניסיון לבחון מסורות תרבותיות שונות הנו בפירוש הדבר הלא-נכון לעשותו, כשמבקשים להגיע להבנת הדינמיקה הפוליטית שהובילה להתקפות ה-11 בספטמבר. האם העובדה שמנהיגי המערב הנוכחיים, החל בבוש וכלה בשרון ובנתניהו, חוזרים ואומרים, כמו מנטרה, שהאיסלאם הנה דת גדולה ושאין כל קשר בינה לבין הפשעים הנוראיים שבוצעו בשמה, אינה מעידה על כך שמשהו מהדיבורים בשבח האיסלאם מוטעה מיסודו?
באוקטובר 2001, נכשל ברלוסקוני, ראש ממשלת איטליה, בלשונו באותה "פליטת פה" ידועה, ולמורת רוחם של הליברלים במערב, טען שזכויות האדם וחירויותיו נגזרות מהמסורת הנוצרית, מסורת שאין עוררין כי היא עליונה מהאיסלאם. בצורה כלשהי, העמדה שלו עניינית הרבה יותר מאשר רגשי הכבוד הליברליים כלפי עומקו הרוחני של ה-אחר, המסגירים פטרונות מבחילה.
לאחרונה רווחות בתקשורת פרשנויות כמו למשל "קץ עידן האירוניה", והן מדגישות את הרעיון שעידן גלישת המשמעות של הדקונסטרוקציה הפוסטמודרנית הגיע אל קצו: כיום אנו שוב זקוקים למחויבויות מוצקות וחד-משמעיות. לרוע המזל, יורגן הברמאס עצמו (בנאום שנשא לרגל קבלת פרס המו"לים הגרמניים באוקטובר 2001) הצטרף למקהלת הקולות הזו, והדגיש כי עבר זמנו של הרלטיביזם הפוסטמודרני (אם אירועי ה-11 בספטמבר מצביעים בכלל על דבר מה, הרי זו האימפוטנטיות המוחלטת של תורת המוסר של הברמאס עצמו האם כל שנותר לומר הוא שיש "תקשורת מעוותת" בין המוסלמים לבין המערב הליברלי?).
לפי אותו קו מחשבה, גם פרשנים ימניים כמו ג'ורג' וויל (Will) הזדרזו להצהיר על סוף "החופשה מן ההיסטוריה" של האמריקאים האימפקט של המציאות שריסקה את מגדל השן המבודד של הגישה הסובלנית-ליברלית ושל מדעי התרבות הממוקדים בטקסטואליות. עכשיו אנו מוכרחים להכות בחזרה את אויבינו, להתמודד עם אויבים אמיתיים בעולם האמיתי... אך את מי עלינו להכות? תהא תגובתנו אשר תהא, היא לעולם לא תפגע במטרה הנכונה ולעולם לא תנחיל לנו סיפוק מלא. הלעג שמעוררת ההתקפה האמריקאית על אפגניסטן, מזדקר לעיני כול: אם המעצמה הגדולה ביותר בעולם מפציצה את אחת הארצות העניות ביותר בעולם ארץ שהכפריים בה בקושי מצליחים לשרוד במורדות הריה השוממים האם לא מתרחש לנגד עינינו המקרה האולטימטיבי של acting out [החצנה, ביטוי בפעולה], לרוב אגרסיבי וחפוז ואימפוטנטי? מכל בחינה אחרת, אפגניסטן היא מטרה אידיאלית: ארץ שכבר נחרבה לחלוטין, ארץ שכל תשתיותיה נהרסו ושבמשך שני העשורים האחרונים משתוללת בה מלחמה ללא הרף...
.
קשה להימנע מההשערה שבחירת אפגניסטן כמטרה נבעה גם ממניעים כלכליים: האין זו הדרך הטובה ביותר ל-acting out של הזעם, לבחור ארץ שלאיש לא אכפת ממנה ושלא נותר בה מאום שעוד אפשר להרוס? למרבה הצער, הבחירה באפגניסטן מעלה בהכרח בזיכרוננו את האנקדוטה על המשוגע המחפש אחר המפתח שאבד לו מתחת לפנס הרחוב; כשנשאל מדוע הוא מחפש דווקא שם, כשידוע לו היטב שהמפתח אבד לו בסמטה חשוכה וצדדית, הוא משיב: "אבל הרבה יותר קל לחפש באור חזק!". האין זו האירוניה האולטימטיבית שקאבול כולה נראתה עוד לפני ההפצצות האמריקאיות על אפגניסטן כמו דאון-טאון מנהטן אחרי ה-11 בספטמבר? מכאן שה"מלחמה בטרור" מתפקדת כאקט שמטרתו האמיתית היא להשקיט אותנו כך שנאמין בלב שלם ששום דבר לא השתנה באמת.
העובדה שהמלחמה לובשת כיום צורה חדשה היא כבר קלישאה עיתונאית שכיחה לגמרי: לוחמת היי-טק עם הפצצות מדויקות וכדומה, המאפשרת להשיג את יעדי המלחמה ללא מעורבות כוחות קרקע (ואם יש בכלל צורך במעורבות מסוג זה, אפשר להשאיר את העבודה הזאת ל"בני בריתנו המקומיים"). הרעיונות הישנים דוגמת קרב פנים-אל-פנים, אומץ לב וכדומה, הולכים ומאבדים את משקלם. אך מן ראוי שנבחין בדמיון המבני בין הלוחמה החדשה המתנהלת מרחוק, כשה"חייל" (מומחה למחשבים) לוחץ על כפתורים במרחק מאות קילומטרים, לבין החלטות הגופים המנהליים המשפיעות על גורל מיליוני בני אדם (המומחים של קרן המטבע הבינלאומית המכתיבים בפגישות שלהם את התנאים שמדינת עולם שלישי כלשהי צריכה למלא כדי שתוכל לקבל סיוע, תקנות ארגון הסחר העולמי, דירקטוריונים של תאגידים המחליטים על "ארגון-מחדש" וכדומה): בשני המקרים, ההפשטה נחקקת אל תוך הסיטואציה ה"אמיתית" עצמה. מתקבלות החלטות העשויות להשפיע על גורלם של אלפי בני אדם, הזורעות לעתים הרס ואי-ודאות רבה בחייהם. ברם, נשברה החוליה המקשרת בין החלטות "מבניות" ובין המציאות הכאובה של המיליונים, וה"מומחים" אינם מסוגלים לתאר לעצמם את השלכותיהן, כל זאת מכיוון שהם שוקלים את השפעת הכרעותיהם במונחים מופשטים בלבד (מדינה יכולה להיות מוגדרת כ"בעלת כלכלה בריאה" גם אם מיליוני אזרחיה סובלים חרפת רעב).
ה"טרוריזם" של ימינו הוא ניגודה של הלוחמה החדשה הזאת. האיום האמיתי לטווח רחוק הוא אקטים נוספים של טרור המוני, טרור שבהשוואה אליו, גם זיכרון קריסת מגדלי התאומים יתפוגג כלא היה אקטים אלה יהיו פחות ראוותניים אבל הרבה יותר מחרידים. מה בדבר מלחמה בקטריולוגית? מה בדבר שימוש בגז קטלני? ומה בדבר התחזית על טרור גנטי? (יפותחו רעלים שישפיעו אך ורק על אנשים שהמשותף להם הוא ג?נו?ם מוגדר).
הפגיעה במגדלי התאומים בספטמבר 2001 רחוקה מלהעיד על טבעה של הלוחמה במאה ה-21; יותר נכון לומר שהיא הצעקה האחרונה, הספקטקולרית, של הלוחמה במאה ה-20. מצפה לנו לוחמה הרבה יותר אפלולית ומרושעת: חזיון רפאים של מלחמה "לא-מטריאלית", כשההתקפה אינה נראית וירוסים ורעלים היכולים להיות בכל מקום ובשום מקום. במישור של המציאות המטריאלית הנראית לעין מאום לא מתרחש, אין שום התפוצצויות אדירות, ואף-על-פי-כן היקום המוכר לנו מתחיל להתמוטט, החיים מתפוררים... אנו נכנסים לעידן חדש של לוחמה פרנואידית, שהמשימה הגדולה ביותר בו תהיה לזהות את האויב ואת כלי הנשק שלו. בלוחמה החדשה הזאת הצדדים נוטים פחות ופחות ליטול על עצמם בפומבי את האחריות למעשיהם. לא רק ה"טרוריסטים" אינם להוטים לתבוע לעצמם אחריות על הפעולות שנעשו על ידם (אפילו ארגון אל-קעידה הידוע לשמצה לא ניכס לעצמו במפורש את התקפות ה-11 בספטמבר, ואין צורך לומר שהמקור למכתבי האנתרקס נותר אפוף מסתורין); אלא גם האמצעים שנוקטת המדינה "נגד הטרור" לוטים במעטה של סודיות. תנאים אלה יוצרים קרקע אידיאלית להתרבו?ת תיאוריות קשר ולפרנויה חברתית כללית. אך האם צדה השני של התפיסה הפרנואידית, כי המלחמה הבלתי נראית הזאת היא כול-נוכחת, אינו אלא ה"דה-סובסטנציאליזציה" שלה, ההפשטה הגמורה של המלחמה מהחומריות שבה? באותה דרך עצמה שבה אנו שותים בירה נטולת אלכוהול או קפה נטול קפאין, מעתה יש לנו מלחמה נטולת סובסטנציה מלחמה וירטואלית המתרחשת מאחורי צגי מחשב, ונחווית על ידי המשתתפים בה כאילו הייתה משחק וידאו, מלחמה בלי נפגעים (לפחות לא מצדנו). עם התפשטות פאניקת האנתרקס באוקטובר 2001, טעם המערב לראשונה את טעמה של לוחמה "בלתי נראית". מלחמה שבה היבט שמן הראוי לזכור תמיד אנו, האזרחים הפשוטים, בכל מה שנוגע למידע על המתרחש, נתונים לחלוטין לחסדי הרשויות: אנו בעצמנו לא רואים ולא שומעים דבר וכל הידוע לנו מגיע מאמצעי התקשורת הרשמיים. מעצמת-על מפציצה ארץ מדברית ושוממה, ובאותו זמן היא מועדת אל תוך מלכודת של חיידקים בלתי נראים זו התמונה הראשונה על ט?בעה של הלוחמה במאה ה-21, ולא ההתקפה על מגדלי התאומים. במקום acting out באופן חפוז, האם לא היה זה מן הראוי להתמודד עם שאלות קשות כגון: מה תהיה משמעות ה"מלחמה" במאה ה-21? מי יהיו "הם", כשברור לנו שאינם מדינות ואף לא כנופיות פושעים?
קשה שלא להתפתות להזכיר כאן את הניגוד הפרוידיאני בין החוק הציבורי ובין הכפיל המתועב שלו, העל-אני. לאור המחשבה בהלך רוח זה, האם "ארגוני הטרור הבינלאומיים" אינם אלא הכפיל המתועב של התאגידים הרב-לאומיים הגדולים המכו?נה הריזומטית האולטימטיבית, הנוכחת בכול, הגם שאין לה שום בסיס טריטוריאלי ברור? האם ארגוני הטרור האלה אינם אלא הצורה שבה ה"פונדמנטליזם" הלאומי ו/או הדתי מסגל עצמו לקפיטליזם הגלובלי? האם אינם מגלמים בכך את הסתירה האולטימטיבית, על תוכנם האקסקלוסיבי/פרטיקולרי ועל תפקודם הגלובלי והדינמי?
האם הדוגמאות שהובאו לעיל אינן מובילות אותנו אל התזה הידועה לשמצה על "התנגשות בין תרבויות"? מובן שבחלקו מבוסס רעיון זה על אמת מעידה על כך ההפתעה הגדולה של האמריקאי הממוצע: "הכיצד אנשים אלה מראים יחס של חוסר כבוד לחייהם עצמם?". אך האם ההפך הגמור של הפתעה זו אינו העובדה העצובה למדי, שאצלנו בארצו
.
בהקשר זה קופצות לנגד עינינו שתי אסמכתאות פילוסופיות המבקשות לכפות עלינו רלוונטיו?ת לאנטגוניזם האידיאולוגי שבין דרך החיים הצרכנית של המערב לבין הרדיקליזם האיסלאמי: האחת היא של הגל והשנייה של ניטשה. האם האנטגוניזם שבו מדובר כאן אינו האנטגוניזם על פי ניטשה שבין ניהיליזם "פסיבי" לבין ניהיליזם "אקטיבי"? אנו, אנשי המערב, "בני האדם האחרונים" נוסח ניטשה, השקועים בתענוגות ההבל היומיומיים, בעוד שהרדיקלים המוסלמים מוכנים לסכן הכול עד לכדי השמדה עצמית (מן הראוי לומר שאי-אפשר להתעלם מהתפקיד החשוב שמילאה הבורסה באותם ימים שלאחר התמוטטות מגדלי התאומים: ההוכחה האולטימטיבית לכך שלאירוע הזה היה אימפקט טראומטי היא סגירת הבורסה של ניו יורק לארבעה ימים תמימים, ופתיחתה ביום ב' שלאחר מכן הוצגה כסימן מובהק לכך שהחיים חוזרים למסלולם). יתרה מזאת, אם נבחן את הניגוד הזה בין העולם הראשון לבין העולם השלישי דרך עדשות המאבק ההגליאני בין אדון לעבד, נבחין בהכרח בפרדוקס: על אף שאנו נתפסים במערב כאדונים נצלנים, אנו נמצאים למעשה בעמדת העבד, שבדבקותו בחיים ובתענוגות החיים אינו מסוגל לסכן את חייו (זה המקום להיזכר ברעיון של קולין פאוול על מלחמת היי-טק ללא קרבנות בנפש), בעוד שהרדיקלים המוסלמים העניים הם האדונים, המוכנים לסכן את חייהם... בכל מקרה, את הרעיון בדבר ה"התנגשות בין תרבויות" ראוי שנדחה באופן עמוק: מה שאנו עדים לו כיום הוא בעיקר התנגשויות בתוך כל אחת מהתרבויות. יתר על כן, אפילו מבט חטוף בהיסטוריה ההשוואתית של האיסלאם ושל הנצרות מלמד אותנו שה"רקורד של זכויות האדם" (מושג אנכרוניסטי למדי) באיסלאם, הנו הרבה יותר טוב מזה של הנצרות: במאות שחלפו הייתה סובלנות האיסלאם כלפי דתות אחרות גדולה בהרבה מהסובלנות הנוצרית. זה הזמן גם לזכור שדווקא באמצעות הערבים בימי הביניים התאפשרה לנו באירופה המערבית הגישה אל מורשת יוון העתיקה שלנו. אף-על-פי שאין בכך כדי להצדיק את האקטים הזוועתיים של היום, אי-אפשר להתעלם מעובדות אלו המצביעות בבהירות על כך שאותם אקטים אינם מאפיין מהותי הטבוע באיסלאם "בתור שכזה", אלא תוצאה של תנאים סוציו-פוליטיים מודרניים.
ובבחינה מקרוב, מהי בעצם אותה "התנגשות בין תרבויות"? האם כל ה"התנגשויות" המתרחשות הלכה למעשה במציאות אינן קשורות בבירור לקפיטליזם הגלובלי? המטרה של ה"פונדמנטליזם" האיסלאמי אינו רק הקפיטליזם הגלובלי בלבד, על האימפקט ההרסני שיש לו ועל מכלול החיים החברתיים, אלא נכללים בו גם המשטרים ה"מסורתיים" המושחתים בסעודיה, בכווית וכדומה. מעשי הטבח הנוראיים ביותר (ברואנדה, בקונגו ובסיירה לאון) לא רק התרחשו, ומתרחשים גם עכשיו, בתוך אותה "תרבות" עצמה, אלא הם גם קשורים בבירור למשחק הגומלין הקיים בין האינטרסים הכלכליים הגלובליים. אפילו באותם מקרים בודדים העולים בקנה אחד, פחות או יותר, עם ההגדרה "התנגשות בין תרבויות" (במקרים כגון זה שבבוסניה, בקוסובו, בדרום סודן וכדומה), לא קשה להבחין בצ?לם הכבד של אינטרסים אחרים. מינון נכון של "רדוקציוניזם כלכלי" יכול לעזור במקרים אלה: במקום ההתמודדות עם כל אותן סוגיות העולות כביכול בעניין ה"התנגשויות בין תרבויות" ובמקום כל האנליזות על האופן שבו מגלה ה"פונדמנטליזם" חוסר סובלנות ביחסו לחברות הליברליות, מן הראוי היה להתמקד ברקע הכלכלי של הקונפליקט ובמילים אחרות, בהתנגשות בין האינטרסים הכלכליים לבין האינטרסים הגיאופוליטיים של ארצות הברית עצמה (למשל, איך לשמור על הקשרים מרובי-הפריבילגיות עם ישראל ובה-בעת לשמור גם על קשרי הידידות עם משטרים שמרניים בארצות ערב כמו אלה הקיימים עם סעודיה ועם כווית).
מתחת לפני השטח של הניגוד בין החברות ה"ליברליות" לבין ה"פונדמנטליסטיות" "מק'וורלד" נגד "ג'יהאד" בל נשכח את קיומו של צד שלישי, מביך במקצת, הווה אומר, בנות בריתה של ארצות הברית הן אותן מונרכיות בארצות ערב שהמשטר בהן שמרני-קיצוני, ארצות דוגמת סעודיה וכווית, שהשתלבותן הכלכלית בקפיטליזם המערבי מלאה ושלמה. באשר לארצות אלה האינטרס של ארצות הברית מדויק מאוד ופשוט מאוד: על מנת שארצות הברית תוכל להיות בטוחה שאוצרות הנפט שלהן יעמדו לרשותה, עליהן בהכרח להישאר ארצות לא-דמוקרטיות (כמובן שהרעיון הבסיסי כאן הוא שהתעוררות דמוקרטית עלולה לעורר עמדות אנטי-אמריקאיות). זהו סיפור ישן נושן שהפרק הראשון והמביש שלו לאחר מלחמת העולם השנייה היה ההפיכה שתוזמרה על ידי ה-CIA ב-1953 נגד מוסאדק, ראש ממשלת אירן, שנבחר באורח דמוקרטי. לא היה כאן שמץ של "פונדמנטליזם", וגם לא זכר ל"איום סובייטי", אלא רק התעוררות דמוקרטית פשוטה, שיחד עמה התגבש הרעיון שהפיקוח על אוצרות הנפט של המדינה צריך להיות בידיה, ושיש לשים קץ למונופול הנמצא ברשות חברות הנפט המערביות. יתר על כן, ב-1990, במהלך מלחמת המפרץ, הוברר מעל לכל ספק עד כמה מוכנה ארצות הברית להרחיק לכת למען הנאמנות שלה לברית מסוג זה, כשחיילים יהודים-אמריקאים שהיו מוצבים על אדמת סעודיה הועברו במסוקים אל נושאות המטוסים שעגנו במפרץ על מנת שיוכלו להתפלל, שהרי כל טקס דתי לא-מוסלמי אסור בהחלט על אדמת סעודיה... עמדה "פרוורטית" זו של משטרים ערביים שמרניים אשר הנם באמת ובתמים "פונדמנטליסטים" היא המפתח לחידות (שלא אחת הן מבדרות למדי) שהן חלק בלתי נפרד מהפוליטיקה האמריקאית במזרח התיכון: החידות האלה מסמלות את אותה נקודה שבה ארצות הברית נאלצת להודות במפורש בעליונות האינטרס הכלכלי שלה על פני השמירה על הדמוקרטיה. במילים אחרות, עליה להודות באופי המשני והמניפולטיבי העומד ביסוד מתן אותה לגיטימציה להתערבויות בינלאומיות בשם ההגנה על הדמוקרטיה ועל זכויות האדם.
באשר לאפגניסטן, דבר אחד עלינו לזכור תמיד: עד שנות ה-70, כלומר לפני שאפגניסטן מצאה עצמה במלכודת המאבק שבין מעצמות-העל, היא הייתה חברה מוסלמית סובלנית ביותר עם מסורת חילונית ותיקה: קאבול נודעה בחיים תרבותיים ופוליטיים רוגשים ותוססים למדי. לכן הפרדוקס כאן הוא ש