פרק ראשון מתוך המותחן הבריטי "האשם", של ליסה בלנטיין

      ספר הביכורים של ליסה בלנטיין הסקוטית, העוסק בעורך דין לונדוני שנקלע לסערה כאשר הוא נתקל בילד בן 11 המואשם ברצח של ילד קטן אחר שגופתו נמצאה במגרש המשחקים

      • האשם
      • ליסה בלנטיין
      מערכת וואלה! NEWS
      מתוך עטיפת הספר "האשם" (יח"צ)
      הוא היה יפה להדהים, כמעט כמו ילדה, עם פנים רחבים בצורת לב, שפתיים קטנות ואדומות ועיניים ירוקות גדולות ונבונות להפליא. עורו היה בהיר וחיוור, ואפו זרוע נמשים. שערו היה חום כהה, מסופר בקפידה. הוא חייך אל דניאל, שהשיב חיוך. הילד נראה כל כך צעיר

      1
      ילד קטן נמצא ללא רוח חיים בפארק ב?רנארד.
      באוויר היה ריח של אבק שר?פה כשדניאל יצא בתחנת אנג'ל מהרכבת התחתית ופנה לכיוון תחנת המשטרה באיזלינגטון. זה היה יום קיץ מחניק, הירח החליק באין רואים אל תוך שמים בהירים וטעונים. היום היה כבד, מוכן להתפרץ.
      רעם נשמע כשהתחיל ללכת ברחוב ליברפול, וטיפות גשם כבדות החלו לרדת, מכות ללא רחמים. הוא הרים את צווארונו והתחיל לרוץ, עובר את ו?ייטרו?ז וס?יינסב?ו?רי, מתחמק מהקונים האחרונים. דניאל היה אצן והוא לא הרגיש את הלחץ בחזהו או ברגליו, גם כשהגשם התגבר והרטיב כליל את כתפיו ואת גב מעילו. זה רק גרם לו לרוץ מהר יותר ויותר.
      בתוך תחנת המשטרה הוא ניער את המים משערו וניגב את פניו ביד אחת. הוא הבריש את המים מעל תיק המסמכים.
      כשאמר את שמו, כיסה הבל פיו את הזגוגית שהפרידה בינו לבין היומנאי.
      השוטר התורן, סמל טרנר, חיכה לו וקיבל את פניו בלחיצת יד יבשה. בתוך המשרד דניאל הוריד את המעיל והניח אותו על גב הכיסא.
      "הגעת מהר," אמר טרנר.
      באופן אינסטינקטיבי דניאל החליק את כרטיס הביקור שלו על פני שולחנו של הסמל. דניאל ביקר באופן קבוע בתחנות המשטרה בלונדון, אבל עדיין לא ביקר בתחנה הזאת באיזלינגטון.
      "שותף בהארווי, הנטר וסטיל?" שאל הסמל בחיוך.
      "אני מבין שהוא קטין."
      "סבסטיאן בן אחת?עשרה."
      הסמל הביט בדניאל, כאילו חיפש תגובה בפניו. דניאל בילה את כל חייו בתרגול שליטה מושלמת בהבעות הפנים שלו וידע שעיניו החומות?כהות לא הסגירו מאום כשהחזיר מבט לסמל.
      לדניאל היה ניסיון בהגנה על קטינים: כפרקליט הוא הגן על נערים בני חמש?עשרה שהואשמו בירי על צעירים מכנופיה אחרת, ועל כמה נערים שהואשמו בשוד לצורכי סמים. אבל אף פעם לא באמת הגן על ילד — ילד קטן. למעשה היה לו מגע מועט עם ילדים באשר הם. הניסיון שלו עצמו כילד היה נקודת הייחוס היחידה שלו.
      "הוא לא במעצר, נכון?" שאל דניאל את טרנר.
      "לא כרגע, אבל משהו לא בסדר. אתה תראה בעצמך. הוא יודע בדיוק מה קרה לילד הקטן ההוא... אני יכול להגיד לך בוודאות. מצאנו את אמא שלו רק אחרי שהתקשרנו אליך. היא הגיעה לפני עשרים דקות בערך. האמא אומרת שהיתה בבית כל הזמן אבל לא הרגישה טוב, ורק עכשיו קיבלה את ההודעה. הגשנו בקשה לצו חיפוש בבית המשפחה."
      דניאל הביט בלחייו האדומות של טרנר ששקעו בהדגשה.
      "אז למעשה הוא חשוד ברצח?"
      "בהחלט."
      דניאל נאנח והוציא דפדפת מתיק המסמכים. הוא רעד קלות בבגדיו הרטובים ורשם הערות כשהשוטר תיאר בקצרה את הפשע והעדים ואת פרטי הת?שאול של הילד עד כה.
      סבסטיאן נחקר בקשר למציאת גופה של ילד אחר. שמו של הילד הקטן שגופתו נמצאה היה בן סטוקס. נראה שהוא הוכה למוות בפינה מכוסת עלים בגן ההרפתקאות בפארק ברנארד ביום ראשון אחר הצהריים. לב?נה הוטחה בפניו וסדקה את ארובת העין. התוקף השתמש בלבנה, וגם בענפים ובעלים, כדי לכסות את הפנים המרוסקים. הגופה הוחבאה מתחת לבית משחקים מעץ בפינת הפארק, ושם נמצאה ביום שני בבוקר על ידי אחד העובדים האחראים על גן ההרפתקאות.
      "אמו של בן דיווחה על היעדרו בשעות הערב המוקדמות של יום ראשון," אמר טרנר. "היא אמרה שהילד יצא לרכוב על אופניו לאורך ריצ'מונד קר?ס?נט. הוא לא קיבל רשות לצאת מהרחוב, אבל כשהיא הסתכלה החוצה כדי לבדוק, הוא לא היה שם."
      "ואתה לקחת את הילד הזה לחקירה כי...?"
      "אחרי שהגופה נמצאה, הצבנו תחנת משטרה ניידת ברחוב ב??רנסב??רי. אחד המקומיים דיווח שראה שני ילדים רבים בפארק ברנארד. אחד הילדים התאים לתיאור של בן סטוקס. האיש אמר שצעק לילדים להפסיק, והילד השני חייך אליו — אמר שהם רק משחקים. כשהצגנו את התיאור של הילד השני לאמו של בן, היא אמרה שזה סבסטיאן ק?רו?ל — הילד פה בפנים — שגר במרחק של כמה בתים מביתו של בן סטוקס.
      "סבסטיאן היה לבד בבית בריצ'מונד קרסנט — ככה לפחות חשבנו — כששני שוטרים ביקרו שם בארבע אחר הצהריים. סבסטיאן אמר להם שאמו יצאה מהבית ושאביו בנסיעת עסקים בחו"ל. דאגנו למבוגר אחראי ולקחנו אותו לתחנה מיד אחר כך. מהרגע הראשון היה ברור שהוא מסתיר משהו — העובדת הסוציאלית התעקשה לקרוא לעורך דין."
      דניאל הינהן וסגר את הדפדפת.
      "אני אקח אותך אליו," אמר טרנר.
      דניאל חש את הקלאוסטרופוביה המוכרת של תחנת המשטרה אופפת אותו כשנלקח לחדר החקירות. על הקירות הודבקו כרוזי התראה לגבי נהיגה בשכרות, שימוש בסמים והתעללות במשפחה. כל התריסים היו מוגפים ומלוכלכים.
      חדר החקירות היה חסר חלונות. הקירות החשופים נצבעו בצבע ירקרק. סבסטיאן ישב מולו. השוטרים לקחו את בגדיו של הילד והוא היה לבוש בחליפה לשימוש חד?פעמי בצבע לבן, שאיווששה בכל פעם שזז בכיסאו. הבגדים הגדולים ממידותיו גרמו לילד להיראות קטן ופגיע — צעיר מאחת?עשרה שנותיו. הוא היה יפה להדהים, כמעט כמו ילדה, עם פנים רחבים בצורת לב, שפתיים קטנות ואדומות ועיניים ירוקות גדולות ונבונות להפליא. עורו היה בהיר וחיוור, ואפו זרוע נמשים. שערו היה חום כהה, מסופר בקפידה. הוא חייך אל דניאל, שהשיב חיוך. הילד נראה כל כך צעיר, שדניאל כמעט לא ידע איך לדבר איתו. הוא הסווה כמיטב יכולתו את ההלם שחש.
      הסמל טרנר ערך ביניהם היכרות. הוא היה איש גבוה — גבוה יותר מדניאל — ונראה גדול מדי לחדר הקטן. הוא רכן כשהציג את דניאל בפני אמו של סבסטיאן, שרלוט.
      "תודה רבה שהגעת," אמרה שרלוט. "אנחנו מאוד מעריכים את זה."
      דניאל הינהן אליה בתשובה והחזיר את מבטו אל בנה.
      "אתה בטח סבסטיאן," אמר דניאל. הוא התיישב ופתח את תיק המסמכים.
      "כן, נכון. אתה יכול לקרוא לי ס?ב? אם אתה רוצה."
      דניאל חש הקלה אל מול הפתיחו?ת של הילד.
      "בסדר ס?ב?. נעים להכיר אותך."
      "נעים להכיר גם אותך. אתה עורך הדין שלי, נכון?" סבסטיאן חייך חיוך רחב ודניאל זקף גבה. הילד היה הלקוח הצעיר ביותר שלו, אבל מאופן דיבורו הוא נראה בטוח בעצמו יותר מהנערים הבוגרים יותר שעליהם הגן בעבר. עיניו הירוקות והבוחנות, נימת קולו ומקצב הדיבור שלו ניטרלו את דניאל. תכשיטיה של אמו נראו כבדים יותר ממנה, בגדיה העידו על תפירת עילית. ידה דקת העצמות נעה כמו ציפור כשליטפה את רגלו של סבסטיאן.
      הילד הקטן הזה חף מפשע, חשב דניאל כשפתח את הדפדפת.
      קפה, תה וביסקוויטים מצופי שוקולד הוכנסו לחדר. הסמל טרנר השאיר אותם לבד, כך שדניאל יוכל לקיים פגישה פרטית עם הלקוח הצעיר ועם אמו.
      "אני יכול לקבל אחד, בבקשה?" שאל סבסטיאן. אצבעותיו הדקות והנקיות, שכה דמו לאלה של אמו, ריחפו מעל הביסקוויטים.
      דניאל הינהן, הנימוס של הילד העלה חיוך על פניו. הוא נזכר בעצמו כילד בצרות, מנסה לנווט בעולם של מבוגרים, והרגיש אחריות פתאומית כלפי הילד. הוא הניח את מעילו הלח על משענת הכיסא ושיחרר את עניבתו.
      שרלוט העבירה את אצבעותיה בשערה. היא עצרה לרגע ובחנה את ציפורניה המטופחות לפני שהצמידה את כפות ידיה. לאמו
      של דניאל היו ציפורניים ארוכות והוא קפא לרגע, דעתו מוסחת בגללן.
      "תסלח לי," אמרה. היא פקחה ועצמה את עפעפיה המאופרים בכבדות. "זה ייקח הרבה זמן? אני חייבת לצאת להתקשר לאבא של ס?ב? ולהודיע לו שאתה כאן. הוא בהונג קונג, אבל הוא ביקש שאעדכן אותו. אני תכף אקפוץ הביתה. הם אמרו שאני יכולה להביא לס?ב? בגדים לפני שיתחילו לחקור אותו שוב. אני לא יכולה להאמין שהם לקחו את כל הבגדים שלו. הם אפילו לקחו דגימת די?אן?איי — לפני שהספקתי להגיע לכאן..."
      האוויר היה מלא בריח העור הלח של תיק המסמכים ובבושם המושק הכבד של שרלוט. סבסטיאן שיפשף את כפות ידיו זו בזו והזדקף במושבו, כאילו התרגש באופן מוזר מנוכחותו של דניאל. הוא לקח אחד מכרטיסי הביקור של דניאל מכיס הדפדפת ונשען לאחור בכיסאו, מלא התפעלות.
      "כרטיס יפה. אתה שותף?"
      "כן."
      "אז תוכל להוציא אותי מזה?"
      "לא הוגש נגדך כתב אישום. אנחנו רק נערוך שיחה קצרה כדי לעבור על הסיפור שלך, ואז למשטרה יהיו כמה שאלות נוספות אליך."
      "הם חושבים שאני פגעתי בילד ההוא, אבל אני לא."
      "או?קיי, תרצה לספר לי מה כן קרה ביום ראשון אחר הצהריים?" אמר דניאל. הוא רשם הערות כשהילד סיפר את הצד שלו בסיפור, על כך שיצא לשחק עם הבן של השכנים. בן סטוקס.
      "הם גרים רק כמה בתים מאיתנו," הוסיפה שרלוט. "הם משחקים לפעמים ביחד. בן הוא ילד נחמד ודי מבריק, אבל קצת יותר צעיר מסבסטיאן."
      "הוא רק בן שמונה," אמר סבסטיאן וחייך אל דניאל, מישיר אליו את מבטו. הוא שם יד על פיו כאילו כדי להחניק צחקוק. "או שאני צריך לומר שהוא היה בן שמונה. הוא מת עכשיו, נכון?"
      דניאל התאמץ לשמור על שלוותו לנוכח דבריו של סבסטיאן.
      "זה מצחיק?" שאל דניאל. הוא הביט באמו של סבסטיאן, אבל היא הסתכלה בריכוז בציפורניה כאילו לא שמעה דבר. "אתה יודע מה קרה לו?"
      סבסטיאן הביט הצידה. "אני חושב שמישהו תקף אותו. אולי פדופיל."
      "למה אתה אומר את זה?"
      "ובכן, הם שאלו אותי את כל השאלות האלה. הם חושבים שמשהו קרה לו מאז שראיתי אותו בפעם האחרונה, ואני מניח שאם הוא מת זה בטח פדופיל או רוצח סדרתי או משהו כזה..."
      דניאל קימט את מצחו מול הילד, אבל זה נראה רגוע, כאילו גורלו של בן הוא רק שאלה תיאורטית. דניאל המשיך לחקור את סבסטיאן לגבי מעשיו לפני ואחרי שחזר הביתה ביום האתמול. הילד היה ברור ועקבי.
      "טוב," אמר דניאל. הוא הרגיש שהילד עשוי לתת בו אמון. הוא האמין לו. "גברת ק?רו?ל?"
      "בבקשה תקרא לי שרלוט, אף פעם לא אהבתי את שם המשפחה של בעלי."
      "טוב, שרלוט. אני רוצה לשאול גם אותך כמה שאלות, אם זה בסדר."
      "אין בעיה."
      דניאל ראה כתם של שפתון על שיניה והבחין במתח בגופה הדק כשפנה לעברה. העור סביב עיניה נראה עייף למרות התלתלים הקפדניים ואיפור העיניים המוקפד. היא התאמצה לחייך. לו היתה יודעת על כתם השפתון בשיניים, חשב דניאל, היא היתה רואה זאת כהשפלה.
      "כשהשוטרים מצאו את סבסטיאן היום, הוא היה לבד בבית?"
      "לא, אני הייתי בבית, אבל ישנתי. סבלתי ממיגרנה ולקחתי שני כדורים. הייתי גמורה."
      "כשלקחו את סבסטיאן, לפי הדוח המשטרתי, הוא אמר שהוא לא יודע איפה את."
      "הוא דיבר שטויות. הוא עושה את זה לפעמים. הוא אוהב למתוח אנשים."
      "סתם עבדתי עליהם," סבסטיאן חזר בהתלהבות על דבריה.
      "למשטרה לא היה מושג איפה היית, לכן הם הזמינו עובדת סוציאלית..."
      "כמו שאמרתי," אמרה שרלוט בשקט, "שכבתי לנוח."
      דניאל חשק את שיניו. הוא תהה מה שרלוט מסתירה. הוא נתן יותר אמון בילד מאשר באמו.
      "ביום ראשון, כשסבסטיאן חזר, היית בבית?"
      "כן, הייתי בבית כשהוא חזר אחרי ששיחק עם בן. אני כל הזמן..."
      "ולא הבחנת בשום דבר מוזר כשסבסטיאן חזר הביתה?"
      "לא, בכלל לא. הוא פשוט נכנס הביתה... וראה קצת טלוויזיה, אני חושבת."
      "באיזו שעה הוא חזר?"
      "שלוש בערך."
      "טוב," אמר דניאל. "איך אתה מרגיש, ס?ב?? תוכל להמשיך עוד קצת עם הת?שאול המשטרתי?"
      שרלוט פנתה אל סבסטיאן והניחה את זרועה סביבו. "די מאוחר. אנחנו שמחים לעזור, אבל אולי אפשר להמשיך מחר?"
      "אני אברר," אמר דניאל. "אני יכול לומר להם שהוא זקוק למנוחה, אבל לא בטוח שהם יסכימו. ואם הם יאפשרו את זה, יכול להיות שהם לא יסכימו לשחרור בערבות."
      "ערבות? מה פתאום?" אמרה שרלוט.
      "אני אבקש, אבל זה לא רגיל במקרה רצח."
      "סבסטיאן לא קשור לזה," אמרה שרלוט. הגידים בצווארה נמתחו כשהרימה את קולה.
      "זה בסדר. חכו כאן."

      השעה היתה קרוב לתשע, אבל המשטרה היתה נחושה להמשיך בחקירה. שרלוט מיהרה לחזור לריצ'מונד קרסנט כדי להביא בגדים לבנה, וסבסטיאן החליף את בגדיו למכנסי טרנינג כחולים ולסווטשרט אפור. הוא הובל שוב לחדר החקירות.
      סבסטיאן ישב ליד דניאל, כשאמו בצד השני — בקצה השולחן. סמל טרנר ישב מול דניאל. לצדו ישב שוטר נוסף, חוקר ארוך פנים בשם ב?ל?ק, שישב מול סבסטיאן.
      "סבסטיאן, אתה לא חייב להגיד שום דבר, אבל זה עלול לפגוע בהגנה שלך אם לא תזכיר עכשיו משהו שתרצה להסתמך עליו מאוחר יותר בבית המשפט. כל מה שתגיד יכול לשמש ראיה..."
      סבסטיאן משך באפו, הביט בדניאל וכיסה את ידיו בשרוולי הסווטשרט כשהאזין למילים הרשמיות.
      "עכשיו נוח לך בבגדים הנקיים והנעימים?" אמר השוטר. "אתה יודע למה לקחנו את הבגדים שלך, נכון, ס?ב??"
      "כן, רציתם לבדוק ראיות לזיהוי פלילי."
      מילותיו של סבסטיאן היו מדודות, ברורות ורגועות.
      "נכון. איזה ראיות אתה חושב שנמצא?"
      "אני לא יודע."
      "כשהבאנו אותך אחר הצהריים, היו כתמים על נעלי הספורט שלך. זה נראה כמו סימנים של דם, ס?ב?. אתה יכול להסביר מה היו הסימנים האלה?"
      "אני לא יודע. יכול להיות שנשרטתי כששיחקתי. אני לא זוכר. או שאולי זה אדמה..."
      סמל טרנר כיחכח בגרונו.
      "אתה לא חושב שהיית זוכר אם היית נחתך בצורה שתשאיר כתמי דם על הנעליים שלך?"
      "זה תלוי."
      "אז אתה חושב שיש דם על הנעליים שלך, אבל אתה מאמין שהדם הוא שלך?" המשיך החוקר בקול צרוד מסיגריות.
      "לא, אין לי מושג מה הסימנים האלה. אם אני משחק בחוץ, אני כמעט תמיד מתלכלך. אני רק אומר שאם זה דם, אז כנראה נשרטתי כששיחקתי."
      "איך נשרטת?"
      "אולי נפלתי על אבן או שקפצתי מעץ. ענפים עלולים לשרוט."
      "קפצת מהרבה עצים אתמול והיום?"
      "לא, רוב הזמן ראיתי טלוויזיה."
      "לא הלכת היום לבית ספר?"
      "לא, לא הרגשתי טוב הבוקר. כאבה לי הבטן, אז נשארתי בבית."
      "המורה שלך ידעה שאתה חולה היום?"
      "בדרך כלל אתה צריך להביא פתק ביום שאתה חוזר..."
      "אם נשארת בבית כל היום, סבסטיאן, איך הגיעו הנעליים שלך למצב הזה? מאיפה הגיע אליהן הדם?" שאל סמל טרנר ונשען קדימה. דניאל הריח שרידים של קפה בהבל פיו.
      "יכול להיות שזה דם מאתמול?"
      "אנחנו לא יודעים אם זה דם על הנעליים, סמל. אולי תוכל לנסח מחדש את השאלה?" אמר דניאל והרים גבה לעבר השוטר. הוא ידע שהם ינסו להכשיל ככה את הילד.
      "אלה הנעליים שנעלת ביום ראשון, סבסטיאן?" אמר טרנר בכעס.
      "אולי. יכול להיות שנעלתי אותן שוב. אני לא זוכר. יש לי הרבה נעליים. אני מניח שנצטרך לחכות ולראות."
      דניאל הביט בסבסטיאן וניסה להיזכר בעצמו בגיל אחת?עשרה. הוא זכר שהתבייש להישיר מבט אל עיני המבוגרים. הוא זכר צריבה של סרפד והרגשה שלבושו מרושל. הוא זכר כעס. אבל סבסטיאן היה בטוח ורהוט. ניצוץ בעיניו של הילד רמז שהוא נהנה מהחקירה, למרות גישתו הקשוחה של הבלש.
      "כן, אנחנו נראה. בקרוב נגלה מהם הסימנים על הנעליים שלך, ואם זה דם, של מי הוא בדיוק."
      "לקחתם דגימת דם מבן?"
      שמו של הילד המת נשמע ראשוני כל כך, קדוש כל כך בחדר חסר החלונות, כמו בועה אקראית, שמנונית וצבעונית, שצפה אל מול כולם. דניאל עצר את נשימתו, אבל הבועה התנפצה בכל זאת.
      "נדע די מהר אם הדם שלו נמצא על הנעליים שלך," לחש טרנר.
      "כשאתה מת," אמר סבסטיאן בקול צלול ותוהה, "הדם שלך עדיין זורם? הוא עדיין נוזל? חשבתי שאולי הוא הופך למוצק או משהו."
      דניאל הרגיש שהשיער על זרועותיו סומר. הוא ראה את עיניהם של השוטרים מצטמצמות בשל התפנית המקאברית בשיחה. דניאל היה יכול להרגיש מה הם חושבים, אבל הוא עדיין האמין בילד. הוא זכר איך המבוגרים שפטו אותו כשהיה ילד, ועד כמה השיפוט הזה היה לא הוגן. סבסטיאן היה ילד מבריק, וחלק מדניאל התחבר למוח הסקרני שלו.

      החקירה הסתיימה הרבה אחרי עשר. דניאל הרגיש מותש כשצפה בסבסטיאן מושכב במיטה בתאו. שרלוט רכנה מעל הילד וליטפה את שערו.
      "אני לא רוצה לישון פה," אמר סבסטיאן ופנה אל דניאל. "אתה לא יכול להגיד להם לתת לי ללכת הביתה?"
      "יהיה בסדר, ס?ב?," דניאל ניסה להרגיע אותו. "אתה אמיץ מאוד. הם פשוט צריכים להמשיך עם השאלות מוקדם בבוקר. כבר עדיף לישון פה. לפחות כאן אתה בטוח."
      סבסטיאן הרים את מבטו וחייך.
      "אתה הולך עכשיו לראות את הגופה?" שאל סבסטיאן.
      דניאל ניענע בראשו במהירות. הוא קיווה שהשוטר שליד התאים לא שמע את זה. הוא הזכיר לעצמו שילדים מפרשים את העולם אחרת ממבוגרים. אפילו בני הנוער הבוגרים יותר שעליהם הגן היו אימפולסיביים בדבריהם, ודניאל נאלץ להזכיר להם לחשוב לפני שהם מדברים או פועלים. הוא לבש את המעיל שלו, והבד הלח עדיין עורר בו רעד. הוא נפרד משרלוט וסבסטיאן בשפתיים חשוקות, והבטיח להם שיפגוש אותם בבוקר.

      השעה היתה אחרי אחת?עשרה וחצי כשדניאל יצא מהתחתית בתחנת מ?ייל א?נד. שמי הקיץ היו בצבע כחול כהה, הגשם פסק אבל עדיין היתה תחושה של אוויר טעון.
      הוא נשם נשימה עמוקה והתחיל ללכת, העניבה בכיס חולצתו, שרווליו מופשלים, והז'קט תלוי על כתפו. בדרך כלל הוא נסע הביתה באוטובוס: עלה על קו 339 אם הצליח לתפוס אותו. אבל הלילה הוא הלך במורד רחוב גרו?ב, חלף על פני המספרות בסגנון הישן ומסעדות של?ם?וקח, על פני הכנסייה הבפטיסטית והפאבים שאליהם מעולם לא נכנס, ועל פני בנייני הדירות המודרניים המרוחקים
      מהכביש. כשראה מולו את פארק ויקטוריה הוא כבר כמעט הגיע הביתה.
      היום היה קשה והוא קיווה שלא יוגשו האשמות נגד הילד, שראיות הזיהוי הפלילי ינקו אותו מחשד. המערכת היתה קשה דיה למבוגרים, ועל אחת כמה וכמה לילדים. הוא רצה להיות לבד עכשיו — זמן מחשבה — ושמח שהחברה האחרונה שלו עזבה את דירתו לפני חודשיים.
      בפנים הוא הוציא בירה מהמקרר ולגם ממנה כשפתח את הדואר. בתחתית הערמה היה מכתב. הוא נכתב על נייר מכתבים כחלחל, והכתובת נרשמה בדיו בכתב יד. הגשם הרטיב את המכתב, וחלק משמו של דניאל וכתובתו היטשטשו, אבל למרות זאת הוא זיהה את כתב היד.
      הוא לגם לגימה ארוכה של בירה לפני שהחליק זרת אל תוך המעטפה ופתח אותה.
      דני היקר,

      זה מכתב קשה לכתיבה.
      מצבי אינו טוב, ואני יודעת עכשיו שלא נשאר לי עוד הרבה זמן. אני לא בטוחה שכוחי יעמוד לי בשלב מאוחר יותר, אז אני רוצה לכתוב לך עכשיו. ביקשתי מהאחות לשלוח את המכתב כשיגיע זמני. קשה לי להגיד שאני מצפה לרגע האחרון, אבל אני לא פוחדת מהמוות. אני לא רוצה שתדאג.
      הלוואי שיכולתי לראות אותך עוד פעם אחת, זה הכול. הלוואי שהיית כאן איתי. אני מרגישה רחוקה מהבית, ורחוקה ממך.
      יש בי כל כך הרבה חרטות, חומד, ואתה אחת מהן — אם לא הגדולה שבהן. הלוואי שהייתי עושה יותר למענך; הלוואי שהייתי נלחמת יותר.
      אמרתי לך את זה הרבה במהלך השנים, אבל תזכור שהדבר שרציתי יותר מכול הוא להגן עליך. רציתי שתהיה חופשי ומאושר וחזק, ואתה יודע מה? — אני חושבת שזה מה שקרה.
      למרות שאני יודעת שעשיתי טעות, אני חושבת עליך עכשיו, אתה עובד בלונדון, וזה גורם לי שלוות נפש מוזרה. אני מתגעגעת אליך, אבל זה אנוכי מצדי. בלבי אני יודעת שאתה מסתדר מצוין. אני מתפקעת מגאווה שאתה עורך דין, אבל אני בכלל לא מופתעת.
      השארתי לך את החווה, עד כמה שהיא שווה. אפשר כנראה לקנות את המקום הישן במשכורת של שבוע, אבל אולי לזמן מה הרגשת שזה ביתך. לפחות ככה אני מקווה.
      תמיד ידעתי שתצליח. אני מקווה שאתה מאושר. קשה יותר למצוא אושר. אני יודעת שאתה כנראה עדיין לא מבין, אבל זה כל מה שרציתי. אני אוהבת אותך. אתה בני, אם אתה רוצה בזה או לא. תנסה שלא לשנוא אותי בגלל מה שעשיתי. שחרר אותי מהנטל הזה, ואני אנוח על משכבי בשלום.
      כל אהב?תי,
      אמא

      הוא קיפל את המכתב והחזיר אותו למעטפה. הוא סיים את הבירה ועמד לרגע כשגב ידו מהודק לשפתיו. אצבעותיו רעדו.


      "האשם" מאת ליסה בלנטיין, בתרגום איה מלמד, ראה אור בהוצאת כנרת-זמורה

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully