פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עיניים גדולות 10: האם עולם הקולנוע דופק את הנשים ואת השמאלנים?

      למרות אנג'לינה ג'ולי, מסתמן כי האוסקר השנה ינציח את מעמדם הנחות של הנשים בהוליווד. וגם: מי צודק בפרשה שמסעירה את התעשייה הישראלית?

      עיניים גדולות 10: האם עולם הקולנוע דופק את הנשים ואת השמאלנים?

      זמן רב חיכתה הוליווד למשהו שיעיר את עונת האוסקרים הנוכחית מתרדמתה, וסוף כל סוף זה קרה: הקרנת הבכורה של "סלמה" במסגרת הפסטיבל של מכון הקולנוע האמריקאי בשבוע שעבר הסתיימה בתשואות סוערות, וגם חשיפתו הראשונה לעיתונות הסתכמה בהצלחה. באופן נדיר במעמדים הללו, המבקרים אף טרחו לעמוד על רגליהם ולהריע לסרט, העוסק במצעד המחאה שאירגן מרטין לותר קינג מן העיר באלבמה שבשמה נקראת הדרמה ההיסטורית ועד למונטוגומרי, בירת המדינה.

      אז נכון שעם נשיקות לא קונים במכולת, אבל עם כל מחיאות הכפיים והשריקות ש"סלמה" קיבל, כן אפשר להסתער על האוסקר, כך שהקטגוריות המרכזיות צפויות להתמלא השנה בשמות אנשי הצוות שלו – כולל הבמאית אווה דוורני, שאם אכן תקבל מועמדות, תהיה האשה האפרו-אמריקאית הראשונה בקטגוריית הבימוי.

      היוצרת האלמונית עד כה היא הקולנוענית השנייה שמוזכרת השנה כמועמדת לפרס הבימוי. נוסף לה, גם אנג'לינה ג'ולי מככבת אצל המהמרים, אף שסרטה "לא נשבר" טרם נחשף באיזושהי מסגרת. אך לאור האהדה כלפי היוצרת בהוליווד, והעובדה שהתבססה על תסריט של האחים כהן ועוד כזה שעוסק במלחמת העולם השנייה הכה חביבה על האקדמיה, ההערכות הן שבהחלט גם לה יש סיכוי להשתבץ בחמישייה.

      אם אכן שני התסריטים יתממשו והן דוורני והן ג'ולי יזכו לפרגון בקטגוריית הבימוי, יהיה מדובר בציון דרך היסטורי: הפעם הראשונה בתולדות האוסקר שבה שתי נשים מועמדות בקטגוריה זו. האפשרות מסתמנת כדרמטית עוד יותר אם לוקחים בחשבון כי עד כה, בסך הכל רק ארבע קולנועניות קיבלו מועמדות לפרס, ורק אחת מהן זכתה (קתרין ביגלו על "מטען הכאב"). כלומר, הטקס השנה עשוי להיות אחראי לשני שליש מסך כל המועמדויות הנשיות לאחד הפסלונים היוקרתיים ביותר בו.

      על פניו, זה נשמע כסיבה לחגיגה: תקדים שאולי מסמן כי לאחר מאה שנה, התעשייה פתחה סוף כל סוף את הדלת גם לקולות נשיים. אלא שהתמונה מורכבת הרבה יותר מכך, ומבט בקטגוריות מרכזיות אחרות מגלה כי למעשה הוליווד נשארה גברית ושמרנית כתמיד, אולי אפילו מאי פעם.

      אנג'לינה ג'ולי בטקס פרסי הקולנוע הבריטיים 2014 (GettyImages)
      במאית יכולה לקבל מועמדות, אבל רק אם עשתה סרט על גבר. אנג'לינה ג'ולי (אימג'בנק - Gettymages)

      עוד יותר מאשר בעבר, גם הסרטים הבולטים בעונת אוסקרים זו, כולל אלה שביימו שתי הבמאיות, מציבים במרכזם דמויות גבריות. כתוצאה מכך, קטגוריית השחקן הראשי היא אולי התחרותית ביותר בטקס, עם כתריסר מועמדים ראויים.

      מייקל קיטון על "בירדמן", דיוויד אווילאו על "סלמה", בנדיקט קמברבאץ' על "משחק החיקוי", אדי רדמיין על "התיאוריה של הכל", סטיב קארל על "פוקסקצ'ר", טימותי ספאל על "מר טרנר", ריף פיינס על "מלון בודפשט הגדול", ברדלי קופר על "צלף אמריקאי", ביל מוריי על "וינסנט הקדוש", ג'ק אוקונל על "לא נשבר", מתיו מקונוהיי על "בין כוכבים", אלר קולטריין על "התבגרות", ג'ייק ג'ילנהול על "חיית לילה" ועוד ועוד – כפי שמכמות הכישרונות בכדורסל האמריקאי אפשר להרכיב כמה וכמה חמישיות שיזכו כולן גם באליפות העולם, גם התפקידים ממין זכר יכולים לספק השנה חומר לכמה וכמה חמישיות מועמדים משובחות.

      בקטגוריה הנשית, לעומת זאת, המצב הפוך לגמרי: שממה. בשעה שאצל הגברים לא רק שיש המון מועמדים אפשריים אלא שרובם גם נראים כזוכים פוטנציאליים, הרי שכאן יש רק פייבוריטית ברורה אחת – ג'וליאן מור על "עדיין אליס".

      היחידה שעוד איכשהו נראית כרגע כמסוגלת לתת לה פייט היא ריס ווית'רספון על "Wild", ומכאן והלאה, חברי האקדמיה יצטרכו להפוך את כל הבית כדי להשלים מניין ולמצוא עוד שלוש שמות שישלימו את החמישייה.

      סרטים שאין להם סיכוי למצוא את עצמם בשום הקשר אחר בערב האוסקר עשויים לקבל אזכור דווקא בקטגוריה המרכזית הזו, רק בגלל שקרה הנס והדמות הראשית בהן היא אשה. "The Homesman" עם הילרי סוונק, "יומיים ולילה" עם מריון קוטיאר, "Cake" עם ג'ניפר אניסטון ואפילו "אשמת הכוכבים" עם שיילין וודלי – כולם מוזכרים כגלגלי הצלה אפשריים כדי לחסוך מבוכה ולמלא את חמש המשבצות בקטגוריה. במקום שתהיה תחרות אמיתית ותוססת, הוליווד נוהגת כמנהיג רפובליקת בננות שמגייס מועמדים מופרכים להתמודד מולו רק כדי ליצור מראית עין של בחירות דמוקרטיות. לא להאמין שהגענו לשנת 2014 והמצב עדיין כזה.

      גיא דוידי (GettyImages)
      קורבן או בכיין? גיא דוידי (אימג'בנק - Gettymages)

      בישראל, פני הדברים היו בעבר עוד יותר לא שיוויוניים מאשר בהוליווד, אבל השנה התעשייה המקומית דווקא יכולה היתה לשמש דוגמה לאמריקאים. כזכור, שני המתחרים העיקרים על פרסי אופיר, "אפס ביחסי אנוש" ו"גט", העמידו במרכזן דמויות נשיות, וכך עשו עוד כמה מהסרטים הבולטים בטקס, למשל "את לי לילה", כך שקטגורית השחקנית הראשית התגלתה כלא פחות תחרותית מהמקבילה הגברית.

      אז על העניין המסוים הזה אף אחד לא התלונן, אבל בישראל כידוע אף פעם לא חסר בלגנים, ואחד כזה הסעיר בשבוע האחרון את הביצה של הקולנוע התיעודי המקומי. מי שהתחיל אותו היה גיא דווידי, במאי "חמש מצלמות שבורות", שכזכור היה מועמד לאוסקר לפני שנתיים. ההישג המרשים לא עזר לו לקבל תמיכה ממסדית לשם מימון עבודתו החדשה, "רגשות מעורבים", כך שהוא יצא בקמפיין גיוס כספים המוני וליווה אותו במסע תקשורתי, בו לא חסך את שבטו מן הממסד הישראלי וטען כי נדחה בידי הקרנות המקומיות גם בשל סיבות פוליטיות.

      כפי שתמיד קורה בימינו, הטענות הללו הובילו בסופו של דבר גם להתכתשות פייסבוקית בין דוידי למנהלים של שתי הקרנות המרכזיות לתמיכה בדוקו ישראלי – גדעון גנני ודורית ענבר. הבמאי חזר על טענתו שהוא בין השאר משלם את מחיר הסערה הפוליטית סביב "חמש מצלמות". השניים התעקשו שאין דברים בגו, והסיבה היחידה שפרויקטים אחרים קיבלו את התמיכה על חשבונו היא שהלקטורים המקצועיים פשוט חשבו שהם טובים יותר ממה שהוא הגיש.

      האמת, כרגיל, נמצאת ככל הנראה איפשהו באמצע. מצד אחד, יש בטענה של דוידי משהו תמוה. נכון, גם כקולנוען וגם כאדם, הוא מיצב את מעמדו בשנים האחרונות כטראבלמייקר, כמבקר חריף של הממשלה הישראלית ושל הרשויות במדינה, כאמן חסר פשרות שלא מפחד לצלם את מה שהוא רואה ולהגיד את מה שהוא חושב. אך העובדה היא שיש בישראל עוד יוצרים שכמותו, והם כן ממשיכים לקבל גב מהקרנות. יתרה מכך, חלק מהאנשים שיושבים על הקופה במוסדות הללו ומחלקים את הכספים הם חריפים וקולניים בדיוק כמוהו. אז מי בדיוק הכניס אותו לרשימה השחורה?

      מנגד, יש גם משהו בטענות של דוידי, והמחאה שלו מוצדקת. "חמש מצלמות שבורות" לא רק זכה באוסקר – הוא זכה לחשיפה ולהערכה בינלאומית עצומה אפילו בלי קשר לפרגון מן האקדמיה, ובלי קשר דווקא לתכניו הפוליטיים. גם מבחינה אמנותית טהורה, מדובר היה ביצירת מופת פורצת דרך. לכן, ואפילו אם מי שקראו את הצעת ההגשה שלו לא חשבו שמדובר בפרויקט הגדול של העשור, ראוי היה להעניק גיבוי לבמאי המוכשר והמסקרן ולתת לו אשראי לעוד פרויקט אחד לפחות.

      בכל מקרה, את הנעשה כבר אין להשיב, וכרגע עתידו של "רגשות מעורבים" בידי הקהל. מי שמעוניין ללמוד עוד על ההפקה החדשה הזו ואולי גם לתרום לה, מוזמן לקפוץ לעמוד של הפרויקט.

      אברהם הפנר (מערכת וואלה! NEWS)
      ערב לזכרו. אברהם הפנר (צילום: מערכת וואלה)

      דוידי הוא לא הקולנוען הישראלי המזהיר היחיד שמתכנה בשם "גיא". גם גיא רז הוא כזה, ולאחר שעשה עבודה נפלאה כצלם ב"חיותה וברל", "כלבת" ועוד סרטים ישראלים בולטים מן השנים האחרונות, הוא מבקש לקחת לידיו את שרביט הבימוי ולכבד אותנו בסרט קצר פרי עטו – "היער שהיה" שמו.

      אם הפרויקט הזה ייצא לפועל, הוא ייכנס לדברי הימים של התרבות המקומית כיצירה האמנותית הראשונה שעוסקת בסוגיית שיכחת הילדים ברכב – נושא שלמרבה הצער מככב תדירות בכותרות, אך לא בקולנוע. לרז אין טענות פוליטיות או קובלנות מכל סוג שלו כלפי הקרנות, אבל גם הוא מבקש את עזרת הקהל במימון ההפקה, ומי שרוצה לעשות זאת או סתם להתרשם מן הפרויקט המרתק, מוזמן לבקר כאן.

      אחד מן המורים של רז בעת לימודיו באוניברסיטת תל אביב היה אברהם הפנר, שטיפח כמובן עוד יוצרים מקומיים רבים אחרים, ונחשב בצדק לסנדק של הקולנוע הישראלי החדש.

      לפני חודשיים הלך הפנר לעולמו, והשאיר אחריו שותפים לדרך ותלמידים שלא ישכחו אותו לעולם. אלה מארגנים ביום חמישי הבא (27.11) ב-19:00 ערב לזכרו, בהפקתו המסורה והרגישה כתמיד של ליביו כרמלי.

      בין המשתתפים באירוע המסקרן גם מנשה נוי, מאיר שניצר, שמוליק דובדבני ויצחק בן-נר (שמזמן לא נשמע קולו בענייני קולנוע) וכן ליאור ייני, שכיכב בזמנו ב"לאן נעלם דניאל וקס?" של הבמאי וכיום ידוע בעיקר כאבא של שרן. בפעם הבאה שאייל ברקוביץ' ירצה לנסות ללעוג לפרופיל הייחודי למגרשי הכדורגל של הקשר המצטיין, שלא יקרא לו "חננה" אלא "הבן של ההוא מסרט האינדי הרגיש והמיוחד הזה".

      כך או כך, המחווה תתקיים בסינמטק תל אביב והכניסה חופשית. בהתחשב בכמות האנשים שהפנר קנה בלבם מקום לנצח, אפשר להמר שהאולם יהיה מלא, ואם הבמאי המנוח יסתכל עליו מהשמים, תהיה לו סיבה להזיל דמעה.