בריאיון לרשת CNN דיוויד גילמור, הגיטריסט והזמר של פינק פלויד, התבקש להסביר את הסיבה לכך שהאלבום החדש " The Endless River " מכר יותר מוואן דיירקשן. גילמור סבר שאולי אנשים מחפשים משהו "אחר", פחות "רובוטי", פחות "נוסחתי", והסביר שאולי הוא נשמע כמו "אדם זקן ונרגן" (או משהו דומה) ביחסו למוזיקה של ימינו. אנחנו לא צריכים להיות מופתעים מהתעניינות של העולם בלהקה הזו, שאיתנו כמעט 50 שנה. לי לא היה ספק שבשעה שייצאו האלים מן האולימפוס, העולם ירד על ברכיו וישתחווה - אפילו אם מדובר בשניים מהם בלבד, שמנציחים מחווה לחבר שלישי וותיק, הקלידן ריק רייט.
ספק אם יש אקט בידורי-אמנותי עכשווי בעולם שיכול להתחרות בכוח המיתולוגי שנושא עמו השם פינק פלויד: הנסיכה הפסיכדלית של הסיקסטיז, ובהמשך המלכה של הפרוגרסיב הרוק, ובהמשך בשעה שהפאנק שאף לרוצץ את גולגולותיהם של הדינוזאורים המסואבים פינק פלויד אכלו את העולם כטירנוזאורוס ראוותני במסע ההצלחה שהגיע לשיאו ב-"The wall" והתאים את עצמו לעידן הרייגניסטי-ת'אצ'ריסטי טוב יותר מכל להקת זקנת פרוג אחרת (אפילו יותר מג'נסיס המצליחים של ימי פיל קולינס). ואולי יותר מכל אלו, אין אקט בידורי שיכול להתחרות בסיפור של הגאון האומלל - סיד בארט, זה שכולנו היינו רוצים להכיל משהו ממנו ואיננו יכולים. כן, זה שאיבד את איזונו הנפשי בשל צריכת סמי הזיה, זה שאותו הם נאלצו לנטוש, וזה שבהשראתו כתבו את רבי המכר ההיסטריים שלהם במהלך שנות ה- 70: "The Dark Side of the Moon" ולאחר מכן את "Wish You Were Here". אפילו "The wall" טמן בחובו משהו מסיפורו העגום של בארט על מראהו מאמצע שנות ה- 70 על גבותיו המגולחות. אין אקט בידורי שיכול להתחרות במי שסימלו כמעט יותר מכל להקה אחרת את התרומה של התרבות הצעירה של אחרי מלחמת העולם לתרבות המערבית ואת שלל האכזבות והתקוות שנלוו לתקופה. אין מוזיקה חזקה ככל שתהיה שתצליח להוות תחרות לאחת המיתולוגיות הכי מרתקות של המאה ה- 20 כי זהו טבען של מיתולוגיות.
בכל הסיפור המרתק ורוויי הניגודים של פינק פלויד, היתה לי סימפטיה אמיתית לריק רייט. איש צנוע במיוחד ומוכשר באופן בלתי רגיל, שלא ניתן להבין את הצליל שלהם ללא תרומתו. יחסית לפסנתרני הפרוג האימתניים ובראשם קית' אמרסון, רייט היה מוגבל טכנית. הרבה פחות אקסטרווגנטי והעדיף להישען על השפעות ג'אז של מיילס דייויס מאשר המיטב של המוזיקה הקלאסית של המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20. כך או כך, הוא תרם להם כמה מרגעיהם הבלתי נשכחים: "The Great Gig in the Sky " על מבנהו בעל המרכז הטונאלי המטושטש, "Us and Them" עם מבנה האקורדים המרתק שהיה במקור בוורסיה מוקדמת שלו בכלל חלק מהפסקול של "נקודת זבריצקי". "אם רק הוא היה נותן לי עוד מהלכי אקורדים כאלה" ,אמר רוג'ר ווטרס, "במקום לבזבז אותם על אלבומים חסרי חשיבות", בניסיונו חסר הטקט להסביר אולי את הפספוס שנלווה ליחסי העבודה העכורים בין השניים. מעל כל אלו, רייט הותיר עשרות רצועות קלידים יפהפיות, רגעים הרמוניים מרגשים, וחלוציות של צליל. לרייט היה טאץ' יפהפה האזנה לנגינת אורגן ההמונד ב"The Great Gig in the Sky" לא יכולה להטעות. ובשל כל אלו ויותר, שמחתי ששרידי פינק פלויד הקדישו לו זמן. מגיעה מתנת פרידה לגיבור השקט של הלהקה.
הניסיון לגשת לאלבום מסוג זה ולכתוב עליו הוא כמעט בלתי אפשרי עבורי. ספק אם הייתי מתעניין בו אם היה מדובר בשם אחר על עטיפת האלבום, יכול להיות שהייתי מקטלג אותו כאלבום אמביינט אינסטרומנטלי ואבסטרקטי נחמד למדי. זאת כמובן עם כמה נגנים מצוינים ובראשם גיטריסט מפוצץ בכישרון. אולם אני לא מוכרח להיות אובייקטיבי, ממילא אוהדי פינק פלויד לא ישמעו לעצה של אף אחד על כדור הארץ, ובצדק, הם יהיו חייבים את האלבום זה עניין דתי עבורם.
"The Endless River" מבוסס על הקלטות של רייט מהשנים 93'-94' שיועדו במקור לאלבום "The Division Bell". מדובר ככל הנראה ב-20 שעות הקלטה שצומצמו ליותר מתריסר רצועות בעזרת מספר טכנאים ומפיקים, ולצד נגנים אורחים (הישראלי האנטי-ישראלי גלעד עצמון מתארח שם בסקסופון). מההתחלה זה נשמע כמו הבלטה של צד אחד של פלויד זה לא בדיוק הומאז' ליצירות האינסטרומנטליות שלהם מסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, אלא דווקא מתכתב עם כמה מרגעיהם המוכרים ביותר: לרגע עולה נהמת גיטרה אקוסטית שמזכירה את "Welcome to the Machine", פתאום גרוב תופים וסולואי גיטרה שמתבססים על "Shine On You Crazy Diamond" מתוך "Wish You Were Here" האלבום שתפר את מיתוס הגאונות של סיד בארט והצד האפל של הכוכבות יחדיו. גילמור ממש מצטט את עצמו כמעט בסאונד שחבל על הזמן.
האזנה לאלבום מעלה זיכרונות: אחד מהם, מתישהו בשנות ה-80 שאני מאזין עם החברים שלי ל"שיין און" בביקור בקיבוץ קליה, זיכרון אחר בו אני והסטודנטים שלי ב"רימון בית הספר למוזיקה" מתכוננים למופע עם שירי "הדארק סייד", אחד נוסף במהלכו מישהו מראה לי בכיתה ט' את האקורדים ל-"hey You", או שמא היה זה משהו אחר; וזיכרון אחד נוסף בו אמי ז"ל מביאה לי חוברת אקורדים של הלהקה.
אני ממשיך להאזין ומגלה סיקוונסר אגרסיבי שמזכיר לי במשהו משהו מ- "On The Run", שכיום נהוג לקטלגו אחד מקטעי הפרוטו-טכנו הראשונים ואחת הרצועות החשובות ב"דארק סייד". ומחווה נוספת (רצועה 5: "Skins") למשהו שמזכיר את הנגינה של ניק מייסון, אז עם תופי הרו-טו-טם המיתולוגיים בעצמם הזכורים מ"Time" מתוך "The Dark Side". בהמשך עוד קטע שנשמע כמו מחווה ל-"Time", ואז ברצועה 11 משהו שמעלה הדים מהגיטרה של "Another Brick in the Wall". וכן הלאה והלאה. ואז מגיע השיר היחידי באלבום, שכך או כך ספק אם ייכנס לחמישים הגדולים של פינק פלויד.
עודף ההקשרים כמעט ולא נותן כל אפשרות להתייחס לאלבום כאל מוזיקה בלבד. וכלל לא בטוח שצריך. הוא מכיל זיכרונות התבגרות של כל אחד מאתנו מתקופה בה לא האמנו שהסיפור כאן יסתיים בהפיכת סופית של ישראל למצודה מסוגרת. בכל אופן, אף אחד לא חשב לפגוש כאן שוב את "הדארק סייד". אפשר לסכם את הדיסק כאלבום אמביינט שמרני אך יפה מסוגו, וכמונומנט אחרון הקשור איכשהו לאחת הלהקות שליוו את חיינו, וכן לקלידן אחד נדיר.
הספר "פינק פלויד להפיל את החומה" בעריכת ד"ר ארי קטורזה (רסלינג), המאגד מאמרים על פינק פלויד, יצא לאור. השקתו תתקיים ב-3 בדצמבר במגדלור, לבונטין 1, תל אביב (בשעה 19:30). האירוע יכלול פאנק בנושא פינק פלויד, יחד עם משתתפי הספר והופעות אקוסטיות של אמניות אינדי ישראליות, בפרשנויות משלהן לקלאסיקות של הלהקה.