עמיר לב ויונתן לויטל בשיחה אישית על מוזיקה

יונתן לויטל מנגן שנים רבות עם אמנים גדולים כמו יהודה פוליקר, רות דולורס וייס וגם עמיר לב. עם יציאת ה-EP "ים יבשה", שהפיק לויטל יחד עם הילה רוח וכעת ניתן להאזין לו בוואלה! תרבות, עצר לרגע המוזיקאי ושוחח עם עמיר לב על התהליך המוזיקלי שעבר, על ההשראות, הסיפוקים וגם על אהבה.

עמיר: אתה חושב ששומעים במוזיקה שלך את האנשים שניגנת איתם?

יונתן: אני חושב שכן. יש דברים שיותר ויש דברים שפחות. בשנים האחרונות הרבה מהמוזיקה שאני צורך זו המוזיקה שאני מנגן עם אנשים. זה מה שאני שומע אז המון דברים נכנסים. לפעמים במודע, לפעמים בדלת האחורית.

עמיר: אתה חושב שטעם משתנה, או שיונתן שהתחיל לנגן היה לו איזה משהו בסיסי שאהב בשירים והוביל אותו?

יונתן: אתה מתכוון אם היתה השפעה מרכזית שנשארה לאורך כל השנים?

עמיר: נניח דילן הוא עד הסוף. הוא לא עזב את וודי גאת'רי בכל התקופות שלו. אני חושב שאצלו, זו לא השפעה. אני חושב שהוא אמר "וואלה, זה סוג המוזיקה שאני אוהב". אתה ניגנת עם פאניק אנסמבל, ניגנת פוליקר, מוניקה סקס, יהוא ירון, ניגנת עם הרכבים שנותנים בראש, מוזיקה צרפתית. מלא מגוון.

יונתן: אני פשוט המון דברים, ואני יכול להתחבר להמון סגנונות. דווקא בגלל שאני מתחבר לכל כך הרבה מוזיקה שונה לקח לי שנים להבין איך אני רוצה שהשירים שלי ישמעו. איזה מכל ההמון דברים שאני מתחבר אליהם יושב אצלי הכי עמוק בבטן.

עמיר: אמרת לי קודם שאתה בסחרחורת כזאת לפני שהתקליט יוצא, אני לא מכיר אחד שלא. אבל מעבר לעניין שאתה מוציא משהו ואנשים שומעים את זה ואתה נתון לביקורות או השפעה או התייחסות או לאאוטפוט, אתה עומד במבחן הציבור. כמה זה עמוק אצלך?

יונתן: יש כל מיני רזולוציות לשאלה הזאת. קודם כל אלו השירים. יש שירים שיותר ויש שפחות. יש כמה שנמצאים אצלי הכי עמוק. ניסיתי לבחור לאלבום רק שירים שהם באמת כאלה.

עמיר: איזה שיר הכי?

יונתן: כרגע "ילדונת".

עמיר: כלומר אתה מרגיש אותו בטקסט?

יונתן: ברור. זה קודם כל הטקסט. אבל זה גם כל החבילה של חיבור של טקסט ולחן. המשך התשובה לשאלה המקורית - זה כל כך עמוק שעצם העשייה של האלבום הזה ממש חוצה את החיים שלי ללפני ואחרי. עוד לפני השאלה אם זה יצליח או לא יצליח או כמה אנשים ישמעו. בטח שזה משנה, אבל עצם זה שעשיתי את התהליך ועכשיו זה קיים ויש לי תקליט ביד זה מדהים בשבילי. כמו משהו שתמיד ידעתי שהוא צריך לקבל ביטוי. משהו שיושב לך בבטן 30 שנה ואתה צריך להוציא ועכשיו זה בחוץ. אני לא יודע מה זה יכול לעשות מכאן, אעשה מה שיתאפשר, אבל קודם כל הייתי פשוט חייב את זה לעצמי.

עמיר: יש הרגשה שתמיד שרת. זה היה נראה לי ממש טבעי.

יונתן: אנחנו מנגנים יחד בערך שנתיים וכבר הייתי בתוך התהליך הזה. היה רגע מאוד מסוים שפשוט החלטתי שאני עושה את זה. זה היה קצת לפני שהכרנו. לא שרתי לפני זה. כלומר הייתי שר ורב עם עצמי תוך כדי ומתבייש.

עמיר: אם הכל יסתדר, הכוכבים יסתדרו כמו שצריך אז העבודה שלך בתור זמר, בתור מבצע תדרוש את רוב הזמן שלך. אתה תצטרך לפנות הרבה מקום לדבר הזה. היית מת שזה יקרה?

יונתן: רגשות מעורבים. הדבר הזה הוא לא במקום שאר הדברים. אני אוהב מאוד להפיק ולנגן מוזיקה שהיא לא שלי עם אנשים אחרים. זה חשוב לי. אם למשל היה מצב שהייתי צריך בגלל המוזיקה שלי להפסיק לנגן איתך או עם יודה (פוליקר) או עם הילה (רוח) אז זה היה בעיה.

עמיר: מרגישים את הבדידות בכל השירים. זה לא תקליט של חברה. זה תקליט של בודדים, של הבדידות שלך. בילדונת יש את זה בהסתכלות הזאת מהצד. בציפור ברור. בשיר ההוא שאני אוהב, ארבע בבוקר, חמש, הכלים כבר נערמים. היה חסר לך משהו כשהיית לבד חוץ מזה שאתה לבד?

יונתן: אני מת על להיות לבד, חוץ מזה שהבית היה מלוכלך. אתה יודע. זו שאלת השאלות. שאלתי את עצמי הרבה פעמים בחיים. אני לא חושב שהאושר שלי או השלמות שלי עם עצמי יכולה להגיע דרך מישהו אחר. אבל אני כן לומד המון מתוך האינטרקציה שלי עם אנשים אחרים. איך להגיע עם עצמי למקום יותר שלם. יותר רגוע. תראה, כביכול כל השירים על בחורות, אבל בעצם אני חושב שכל השירים משקפים איזהשהו משהו ביני לבין עצמי.

עמיר: בן כמה אתה, 34?

יונתן: כן

עמיר: "פעם בחיים" זה היה בגילך. איזה כבד אני, הא?

יונתן: למה?

עמיר: תקליט של זקנים. אחד הדברים שאני אוהב, אחד הדברים שנוגעים בי זה גם שיש איזו רעננות, קלילות. אני אוהב את זה. גם בציפור שהוא השיר כאילו נניח הכי כבד יחסית יש עדיין איזהשהי קלילות שאני, אולי בגלל שכבר אין את זה לי, אבל אני מת על זה.

יונתן: דווקא אני מת על הנסיון חיים. אתה עשית דרך של עשרים שנה יותר ממני. מה יש לך להגיד לי. עצה. תן לי עצה של חוכמת חיים.

עמיר: בכל אלבום תבחן את עצמך. לאן מוביל החשק שלך לכתוב ולעשות. או שבאמת יש לך מה להגיד. זה משהו שאני עושה עם עצמי. יש לי עכשיו חשק מאוד גדול לכתוב ואין לי מה להגיד. קלטתי את עצמי.

יונתן: באלבומים הקודמים שלך אתה מרגיש שהיה לך תמיד מה להגיד, או שלפעמים פשוט החשק לעשות הוביל?.

עמיר: תמיד התחלתי עם החשק לכתוב, וזה היה לוקח לי לפעמים שנה עד שמצאתי מה. תמיד המה להגיד מעכב את החשק לכתוב. החשק הוא גדול והוא פסיכולוגי. אתה יודע, זה החשק ליצור. כיף גדול. זה משהו שנובע ממך. זה גם מצדיק אותנו, זה המקצוע, אפילו העניין הזה שצריך לייצר משהו. ותמיד אני שואל את עצמי אם השתנה לי הסטייט אוף מיינד. תראה, יובל בנאי, ברי סחרוף, הם מוכשרים. אני מתמיד. יש לי לא פחות כוח מהם כי אני מתמיד. אבל ההתמדה שלי שונה משלהם, קודם כל הם היו בטופ ויש להם רק לאן לרדת או לשמור על מה שהם היו. והדבר השני - אני מתמיד בלחפש. לא בלעשות משהו חדש אלא בלחפש באמת. ואני לא חושב שאפשר להגיד שיש לי איזה תקליט שהוא סתם רדוד. תקליט שהיית מדלג על התקליט הזה בקריירה. תמיד יש שם משהו. זה העניין.

יונתן: מה השתנה אצלך לאחרונה?

עמיר: בתקליט האחרון הסטייט אוף מיינד שלי השתנה מזה שלפניו. אני הרבה יותר מפויס. אני הרבה יותר שליו. אני הרבה יותר מבין שיש את החרא והטוב בכמויות שוות. ואני גם הרבה יותר בודד. בגלל זה.

יונתן: למה יותר בודד?

עמיר: כי ברגע שאתה מבין את הריקנות הזאת, את הפרק הראשון של קהלת, זה שהיה הוא שיהיה, כל יום מחדש תזרח השמש וכל הנחלים הולכים… אין משמעות למה שאתה עושה. כמו שאמרת קודם. אתה עוד טיפה במים האלו של הים ומה זה משנה, הריקנות. בשביל מה?

יונתן: אבל יש משמעות בשבילך. מה שאתה עושה משפיע על ההוויה שלך בסופו של דבר ואז אולי אתה גם קצת משפיע על הסביבה הקרובה שלך.

עמיר: בדיוק. העניין הזה של הסביבה הקרובה - זה הסוד. יש לך ארבעה אנשים שהשפעת עליהם בעולם. מעבר לאנה ותומאס והילדים שזה גם המון. אז באמת שינינו את העולם, לא?

יונתן: יש זמרת שהפקתי ועשיתי איתה תהליך. זה היה מסע. לקח לנו שלוש שנים וחצי. בסוף היא באה ואמרה לי "שינית לי את החיים". זה מבחינתי - עשיתי את שלי. לא אכפת לי פלייליסט לא פלייליסט. זו הסיבה האמיתית לעשות מוזיקה מבחינתי. דרך לעבור את החיים דרכה.

עמיר: כן. אתה מסתכל ואומר עברתי עוד משהו. עכשיו אני בקומה שלישית. וקודם הייתי בקומת קרקע. בוער בי משהו אחר. העניין הזה ביני לבינה, ובחורות ואופניים ונוסעות וחוזרות. זה מאחורי. עכשיו אני באיזה דיאלוג עם עצמי - בשביל מה? האם אני משפיע? אם כל כך מגניב לי עם דפנה בשביל מה אני בכלל כותב שירים? למה לבזבז את הזמן שלי עם דפנה על כאלה דברים? תהליכים. כשאני כותב אני מתחיל לחשוב. בסוף אני מגיע לאנשהו ואז יש את היש מאין הזה. פתאום המילים מתחילות לצאת. יש לך סוד. אתה כבר רוצה להגיד את הסוד. אתה יודע למה אני מתכוון? "יש מקומות כמו זרים בכלא". הרבה אנשים אמרו לי שהשיר הזה לא מובן. אבל אני הרגשתי אותו. הצלחתי להביא את מה זה בשבילי לריב עם דנה ולהסתובב לקיר. ואיך החיים האלא, שאנחנו כמו זרים בכלא או כאלה שעובדים במפעל, והולכים ומזדקנים ונהיים דומים להורים וכל אחד רואה איך החיים האלה בשניה יכולים להרוס את האהבה שלנו. כי זה getting worse אתה יודע. ועוד ישראל.

יונתן: טוב עמיר, תודה. תעצור לי פה אני צריך לרדת. תמיד מעניין לי לדבר איתך.

עמיר: טוב. אל תילחץ מהכל, זה שטויות.

יונתן: זה סתם אתה יודע. זה בא והולך.

עמיר: ד"ש לדפנה.

יונתן ישיק את ה-EP ב-9 בדצמבר, יום שלישי, תיאטרון תמונע בתל אביב. אורח מיוחד: עמיר לב.