בתרבות הפופולרית, כמעט בכל פעם שאדם יוצא למסע מילולית או מטפורית, לבד או ביחד, ברגל או ברכב ימהר מישהו להגיד שהתוצאה הסופית כלל לא משנה: הרי להגיע מנקודה א' ל-ב' כל אחד יכול; העניין הוא הדרך. כל אחד עושה אותה בצורה קצת אחרת, לכל אחד ייקח קצת יותר או פחות זמן, כל אחד ייצא ממנה אחר או זהה, אבל העניין הוא הדרך.
הדרך היא הכל בספרו השביעי של סמי ברדוגו, "סיפור הווה על פני הארץ". העטיפה מציגה לראווה כביש ראשי בשעת ערב, עם מכונית בודדה וענן בודד בשמים, כמו מזמינה אותך להצטרף למסע אפלולי ואפור המסע של מרסל בן חמו, גבר בן 48 שהדד-אנד אליו הגיע מאלץ אותו לעשות חושבים. הוא קונה מפה מעודכנת בחנות ספרים, מדביק אותה לקיר בדירתו השכורה ומסמן עליה את הנקודות החשובות של חייו, הנקודות שירכיבו את המסע שאמור לספק לו תשובות, לאחות פצעים, להבהיר מחשבות ואופקים.
"נראה שזו אופיה של קלילות הדעת", מתאר בן חמו את ההחלטה לצאת אל המסע כשמגיע לנקודה הראשונה במפה המסומנת קרית שמונה אולם במהרה מתברר שיש מעט מאוד אלמנטים קלילים בנפשו, או בחייו. בן חמו גדל ללא אמא. את בנו בן השש, בן לאם פונדקאית, אחותו מגדלת. אין לו, לגיבורו של ברדוגו, תכנית ברורה לחייו האישיים ("אני שואל איפה יהיה לו הכי טוב עכשיו", הוא מספר על בנו בתחילת הספר ומיד מוסיף: "עדיין לא בחרתי בשבילי את המקום"), לחייו המקצועיים, לעתיד הקרוב או הרחוק. אם היתה, ספק אם היה נכנס לרכבו ומצפין כל כך, כדי שיוכל להדרים בחזרה.
במובנים רבים, הזמן הוא הגיבור האמיתי של הספר. ברדוגו עוסק בו ללא הפסקה, ודואג שגם אנחנו נדע שהזמן הוא הכל, הזמן הוא כל-יכול מנקודת מבטו של מרסל בן חמו: "הייתי רוצה להיות מוכשר כמו הזמן" (34); "השעה לא יכולה להיות יותר מדויקת, אין בה טעויות" (40); "עכשיו הזמן לועג להבנתי ומוכיח שהמעטתי בערכו" (105); "איך זה שהזמן שדד אותי מבלי ששמתי לב?" (121) בן חמו חסר אונים אל מול הדקות הנוקפות, והוא מכיר בחוסר האונים הזה, אבל אין לו ברירה אלא להמשיך לנוע, אסטרטגית, למקומות שעיצבו את האדם שהוא היום.
רק בתנועה הוא יכול לעסוק בעבר. רק כשהוא מגיע למקום מסוים, ביכולתו לנתח מה קרה לו שם לפני חמש, עשר, עשרים, שלושים או ארבעים שנה, וכיצד זה השפיע עליו. מדובר כמעט בסוג של טיפול פסיכולוגי עם ספות שמפוזרות בקרית שמונה ובכרמיאל, בבית דגן ובאום אל פאחם. על ניו יורק לפעמים אומרים שהיא הכוכבת האמיתית של סרט כזה או אחר. כאן, המקומות מהווים דמויות מרכזיות, כמעט מרכזיות יותר מהאנשים שמסתובבים או פעם הסתובבו בהם, וכשהגיבור של ברדוגו מגיע למקומות הללו שבחר מבעוד מועד, מעט מאוד קורה: לעתים רחוקות הוא נפגש עם האנשים שנחקקו בזיכרונו בעבר, או מנסה לסגור מעגלים. במרבית הפעמים הוא מדלג בין חוויות העבר ומחשבות ההווה, תקוע במין אמצע כזה: בין זמנים, בין תשוקה ומימושה, מחשבה ופעולה, רצון להרס עצמי ורצון להשתקם, רצון לעבור הלאה ורצון להישאר במקום.
המילה "הווה" אמנם מופיעה בשם הספר, אולם הזמן השולט בסיפור הוא עבר. מרסל בן חמו תקוע בשנים עברו, ואפילו אם לוקחים בחשבון את הנחת היסוד לפיה עד שלא יטפל בעבר לא יוכל לעסוק בהווה (שלא לדבר על העתיד), בשלב מסוים העיסוק הכמעט אובססיבי במה שהיה מאפיל על מי שהוא היום. שזה חבל, כי החלקים הטובים ביותר בספר הם אלה שקורים ממש בזה הרגע, כשמצבו הנפשי המעורער של הגיבור נותן את אותותיו, והם ספורים. ביתר הזמן - על אף השפה היפה וההזדהות הבלתי נמנעת עם הגיבור מתקבלת לעתים תחושה של עמידה במקום, שבהחלט תואמת את חייו והלך מחשבתו של מרסל בן חמו, אך בו בזמן גם מעט מקשה על שטף הקריאה וההנאה הכוללת.
הספר נגמר כשהמסע נגמר או, אולי, המסע נגמר כשהספר נגמר אבל כמו במקרים של מסעות רבים, אי אפשר שלא לתהות מה קורה ביום שאחרי: כמה השתנה, כמה ישתנה, ואיך מתמודדים אם הכל בעצם נותר כשם שהיה? סמי ברדוגו לא מאפשר לנו זאת, וזה הוגן ומתסכל במידה שווה. על כן, ניאלץ להמשיך ולהסתפק בתפר שבין אתמול והיום, ובמשפט היפה ביותר בספר, לטעמי, שמגיע לקראת סופו, ומגלם בתוכו את כל התורה של מרסל בן חמו על רגל אחת: "ההווה לדידי הוא עבר שהגיע מהר מדי".
סיפור הווה על פני הארץ/סמי ברדוגו, הוצאת הספריה החדשה, 253 עמודים