טעון קיפוח 16: לאיזו אמא משה פרץ שר?

חמש שנים עברו מאז שמשה פרץ נפל "מהשמיים, כמו טיפות המים". מאז, למעט הבלחה רגעית ב"זיקוקים", הוא מנסה לפלס את דרכו חזרה אליהם, אבל מתקשה עד מאוד להשתחרר מאזיקי הנוסחתיות של שיריו וכתוצאה מכך ממשיך לאבד גובה ורלוונטיות. כוכב ים-תיכוני אחר שירד מגדולתו כבר מזמן היה נכנס לפאניקה ומציף את מוניות ארצנו בשלטי פרסומת המבשרים על "מופע חד-פעמי" בהיכל נוקיה בחסות טויוטה – אבל משה פרץ, חייכן מלאכותי וחמוד שכמותו, לא זקוק לכך. עוד כשהיה ילד, הוא ידע היטב שלא משנה מה יקרה – ברגע האמת, אמא תמיד תהיה שם בשבילו, תלטף את שיערו, תצבוט את לחיו, תאמר לו שהוא מתוקי אמיתי ותיצוק בכך משמעות מחודשת לחייו.

אמנם לא ברור אם הקשר שבין משה פרץ לאמו היקרה, שתהיה בריאה, מרגש או מטריד, אבל אין ספק שהוא מהווה עוגן מרכזי בקריירה של הכוכב הטברייני. להיט ענק אחד, כזכור, הוא הקדיש לה באופן מיוחד ורשמי עוד ב-2009 ("אמא"), ומותר בהחלט לחשוד בכך שגם שאר השירים שלו עוסקים בה. "אהובתי", "אלייך", "אש", "אישה", "אם את הולכת", "אני שלך", "אם תאהבי אותי" ו"אשמור עליך" הם חשודים מיידים – ועוד לא הגענו לשירים שמתחילים באות ב' ולמה שקרה באפריל אשתקד, כשפרץ הסכים להתייצב לחקירת מס רק אחרי שהרשויות איימו לעצור אותה.

עוגן מרכזי נוסף בקריירה של משה פרץ ובא לידי ביטוי בשירו החדש (והמוצלח מאוד) הוא כישרונו המוכח בתור מלחין פופ. אמנם רק אחדות מבין המלודיות שלו מצדיקות את פשטותן המשוועת - כמו גם את העובדה שאין כל הבדל ביניהן לאלה של אחיו התאום, דודו אהרון – אבל פה ושם, כשרצפי האקורדים הצפויים שלו, בשילוב קולו הזך, מתפוצצים כמו "זיקוקים" (להיטו מ-2011), יש זיקוקים.

ב"גיבור של אמא" פרץ עושה שימוש מיטבי בשני העוגנים המרכזיים שלו – אמא וכישרון ההלחנה – והתוצאה היא אחד משיריו הטובים והאיכותיים ביותר מאז שפרש מעבודתו כעוזר ספר. האמא שפרץ פונה אליה כאן היא ירדן, אשתו, הנושאת ברחמה את בנו הבכור, אבל זה לא באמת משנה, כי בזמן ההקלטה פרץ יכול לחשוב על איזו אמא שבא לו – וכולנו יודעים על איזו אמא הוא חשב שם. הקומפוזיציה שלו, לעומת זאת, שונה מאוד מזו שאפיינה את שיריו המוקדמים: היא מורכבת, מאווררת, משוחררת ולא מתאמצת מדי ללכוד תשומת לב.

כן, פרץ התבגר. אולי זה קשור לאבהותו המתקרבת, אבל הגיוני יותר להניח שהסיבה לכך היא הפיכתו לשופט בתוכניות ריאליטי – מה שמציב אותו בפוזיציה פדגוגית, שבה הוא לא יכול להרשות לעצמו להמשיך לחפף, לבלף ולהיות משה הטברייני מהחתונות. מה לעשות, המעמד מחייב, ולכן פרץ משקיע – ולא רק בלחן, אלא גם בטקסט הסביר, שמבוסס על תפיסה מהפכנית (יחסית לז'אנר), לפיה בני אדם הם יצורים חושבים. כן, אמא יכולה להיות גאה בצ'ופצ'יק שלה. הוא באמת גיבור.

(ארבעה כוכבים)

אנחת רווחה. קמפיין התדמית החדש של משרד היח"צ גולן-גיספן-רהב מסיר את רוע הגזירה שהופלה על עמנו בשלהי נובמבר אשתקד. סוף סוף, שנה תמימה אחרי חשיפת הפרשה הלא תמימה, שוב מותר לאהוב את איל גולן. כן, זה רשמי. וכן, למען הסר ספק, ההיתר לכך נוסח בכתב, שחור על גבי לבן, במסווה של שם הסינגל החדש.

בסדר, יש כאן גם שיר. בלדה יוונית ענוגה, עם לחן לא רע של עדי לאון, שמיטיב לדמות שקט של אחרי סערה ומתכתב באלגנטיות, בעיקר במעבר מהבית לפזמון, עם חיים "הקולות של פיראוס". גם הטקסט של יוסי גיספן לא עד כדי כך מזלזל באינטליגנציה, או, ליתר דיוק, באינטליגנציה של אנשים שלא שמעו על מה שקרה לאייל גולן השנה.

האנשים האלה, ורק הם, עשויים לטעות ולחשוב שמדובר בבלדת סתיו רגילה, טיפוסית לז'אנר, נטלת פניות, זכה ונעימה. הרי לא יעלה על הדעת שהושתלו בה, בכוונה תחילה, אמצעים מניפולטיביים שנועדו לגרום לנו לחשוב שהפרשה ההיא נגמרה ושכעת ניתן לחזור לשגרה. אמנים אמיתיים לא עושים דברים כאלה. אמנים אמיתיים מתייחסים לקהל שלהם בכבוד. ואייל גולן, כידוע, הוא האמן האמיתי ביותר בארץ, אם לא בעולם, אם לא ביקום.

האמנם? נו באמת. בדומה לשאר הסינגלים שגולן הוציא במהלך השנה שעברה מאז שקרה מה שקרה, גם השיר הזה מהווה חלק מנרטיב ה"למדתי לקח" שנבנה עבורו בעורמה, כך שהמסרים המובלעים ב"יצירותיו" יהיו מסונכרנים עם ההתפתחויות ה"מקריות" ב"חייו האישיים". נרטיב שהחל בבקשה מולחנת לסייע לגולן בתפילה שהכל יעבור בשלום ("מתפלל"), המשיך בהנחה שימים יגידו אם העלאת השיר לראש עמוד הבית ביוטיוב מסייעת למחיקת הזיכרון, קצר הטווח, של המעריצים ("ימים יגידו"), ועכשיו, אחרי שהפרשה "נסגרה", לפחות מבחינתו של רני רהב, במופע ענק של "פעם בחיים", מגיע הקתרזיס.

שורות כמו "החיים היו יפים, מגדל קלפים, ברגע התמוטט", שמופנות, כביכול, לאהובה שעזבה, מתארות בעצם את מה שמעריציו של גולן אמורים לחשוב שעבר עליו בשנה האחרונה. כשגולן שר "אם תאמיני בעצמך, תשובי לחייך", הוא למעשה פונה לעצמו בגוף שני נקבה. בפזמון הוא כבר מוותר על התכסיס הזה, ופונה באופן ישיר לצעירה מסתורית: "אל תבכי ילדה, עוד יהיה לך טוב / צאי אל החיים, שוב לאהוב". אכן, שיר מרגש. מאוד. כמעט כמו שהוא צבוע ודוחה.

(שני כוכבים)

בזמן שכל מיני קותימאנים, גבע אלונים, אסף אבידנים, עמית ארזים ורותם אורים חולמים להיות הד-ליינרז בפסטיבל רדינג ולבסוף מוצאים את עצמם, במקרה הטוב, בפלייליסט של גלגלצ, האמנים ה"אחרים", אלה שמככבים במדור זה, ממשיכים לשיר בעברית (לרוב, קלוקלת) ולא מעזים אפילו לחלום על אפשרות כזאת. קצת חבל שכך. באנגליה ובצרפת, למשל, חיים כיום, בעקבות השינוי הדמוגרפי שחל שם בשלושת העשורים האחרונים, קהלים פוטנציאליים רבים של הסגנון המוזיקלי הזה. אמני המוזיקה הים-תיכונית בארץ היו יכולים לעשות שם הרבה מאוד מהדבר ההוא, שבגללו דודו אהרון עושה מוזיקה (כסף). נכון, הקליינטים שם ערבים. אז מה.

בעיה ראשונה: האמנים האלה, רובם ככולם, מזוהים עם הימין היהודי ולא יכולים להרשות לעצמם להופיע בפני "אויבים". בעיה שנייה: האמנים האלה, רובם ככולם, לא מסוגלים להשלים עם העובדה שהמוזיקה שהם עושים כמעט זהה לזו ש"הערבים האלה" שומעים. בעיה שלישית: כשסוף סוף מגיע משהו כזה – כלומר, שיר עם אלמנטים מזרחיים, מבוצע באנגלית ומכוון, ככל הנראה, לניכר – הוא מוזר מדי, מצועצע מדי, דרמתי מדי, יומרני מדי ומערבב בין סגנונות רחוקים ואפלוליים מדי. זה לא מה שעמנו זקוק לו כדי לכבוש את השכונות המוסלמיות בלונדון ובפריז. לא נורא. נמשיך לנסות.

(שני כוכבים)

תשומת לב זה דבר חשוב, ולכן אפשר להבין את שלומי סרנגה, שפתאום החליט לשחרר לרדיו את השיר הישן הזה, בן השש, מתוך אלבומו המצליח "מונו". כל אחד מאיתנו מרגיש לפעמים חסך בתשומת לב – ושלומי סרנגה, כידוע, הוא הכי כל אחד מאיתנו.

לזכותו של סרנגה עומדת העובדה ש"עולם אפור" באמת היה אחד השירים היותר חזקים באלבום ההוא, ואכן, עוול מסוים נעשה לו בכך שעד כה הוא מעולם לא קיבל הזמנות לכבוש מצעדים. הלחן של קיראקוס פאפאדופולוס בועט, הקול של סרנגה מכוון את הבעיטה למרכז הבטן, העיבוד של שיקו חייק אפל ואפקטיבי כתמיד וגם הטאצ' של תמיר קליסקי בהפקת השירה עושה שם משהו טוב. האמת? בלי הטקסט האווילי, השיר הזה בקלות היה יכול להיות קלאסיקה ים תיכונית מודרנית. אוף. הטור התחיל טוב. חבל שאנחנו צריכים להיפרד ככה, בבאסוש.

(שלושה כוכבים)