רק שנתיים עברו מאז צאת הגלגול הקולנועי הראשון של "משחקי הרעב", אך כל כך הרבה השתנה מאז. כוכבתו ג'ניפר לורנס, שבזמן הפצתו עוד נחשבה אלמונית למדי, היתה לשחקנית הכי מפורסמת בהוליווד; פיליפ סימור הופמן, שהצטרף לפרק השני בסדרה בתפקיד קטן ועוד הספיק גם להצטלם לחלקים הבאים, כבר הלך למרבה הצער לעולמו; וחשוב מכל תור הזהב של הריאליטי, שהיה בעיצומו בזמן יריית הפתיחה של סדרת הסרטים ועמד במרכז הסאטירה הצולפת שלה, כבר הסתיים, והעיסוק בו נהיה פחות רלוונטי.
בהתאם לכך, הפרק השלישי והלפני-אחרון בסדרת העיבודים לרבי המכר של סוזן קולינס משנה כיוון. "משחקי הרעב: עורבני חקיין, חלק 1", שהגיע לאולמות בארץ וברחבי העולם בסוף השבוע האחרון, נוטש את עולם תוכניות המציאות ועובר למגרש פוליטי הרבה יותר. בצפייה בו לא מהדדים דימויים מ"הישרדות" ו"כוכב נולד", אלא דווקא מתשדירי בחירות, מהסרטונים של דעאש, מכלא גואנטנמו וכיוצא בכך. אותם משחקים שעמדו בלבם של שני הפרקים הקודמים כבר לא ממש קיימים פה, ובכלל אין כאן הרבה אקשן.
במקום כל אותן סצנות של גיבורים שרודפים זה אחר זה ביערות עם חץ וקשת, מתמקד הסרט במשהו אחר לגמרי: הוא מתאר כיצד גיבורת הסדרה קטניס, כמובן עדיין בגילומה של לורנס, יורדת למחתרת ומצטרפת למורדים בדיקטטורה הדיסוטופית שבה מתרחשת הסדרה הזו. אלה מבקשים להעמיד אותה בראשם, וחשוב מכך למתגה ולשווקה כמנהיגה האידיאלית. הרי מלחמה, כידוע, לא מסתיימת בהצלחה אם אין בה תמונת ניצחון, וגם מחאה לא תחלחל לתודעת ההמונים אם לא תעמוד מאחורי פרצוף משכנע.
אז אם בתחילת הדרך היו שהעזו להשוות את "משחקי הרעב" ל"דמדומים" בשל ממדיו הפנטסטיים ומעריציו בני התשחורת, הפעם ברור כבר שמקורות ההשוואה בוגרים ואפלים הרבה יותר. העובדה שהמורדים מבינים כי תעמולה היא כלי לא פחות חשוב מנשק מזוין, והדרך בה הבמאי פרנסיס לורנס מתאר כיצד הם בונים בקפידה את הקמפיין של קטניס, מזכירה סרטים על תעמולת בחירות מסוגם של "לא" הצ'יליאני.
נוסף לזאת, הסרט גם עוקב בחוכמה אחר כל המניפולציות שתנועת המרד נוקטת בהן במסע הפרופוגנדה, כדי להצביע על כך שבסופו של דבר יש קווי דמיון בין המניפולטיביות של לוחמי החופש לזו של השלטון הטוטליטרי. בכך, הוא מזכיר כמה דרמות שבדקו באופן דומה את הפסיכולוגיה של מחתרות אלימות לדוגמה "קרלוס" ו"כנופיית באדר-מיינהוף".
אלה אילנות גבוהים, אך "משחקי הרעב" משכיל לרוב להיאחז בהן היטב, הודות לתסריט שמיישר קו עם הגיבורה שלו וכמוה מתגלה כחזק, יסודי ורהוט. אין בו אמנם איזושהי אמירה פורצת דרך, אבל העלילה שלו לכל הפחות מצליחה לתת הד קולנועי להרבה מן האירועים שראינו לאחרונה בחדשות ולהעלות נקודות למחשבה באשר אליהם, וזה משהו שמעט סרטים בשנה האחרונה אפילו ניסו לעשות. נהוג לבטל את שוברי הקופות ההוליוודיים, אבל העובדה היא שכמעט אף תוצר של עולם האינדי או של קולנוע האיכות (העלילתיים) בארצות הברית לא היה רלוונטי לתהפוכות האקטואליות של 2014, ומי שחיפש אלגוריות פוליטיות מצא אותן רק בלהיטים בסדר הגודל של "כוכב הקופים", "קפטן אמריקה" ועתה גם "משחקי הרעב".
לאור כל זה, לא מפתיע לגלות מי הצטרף לסדרה כשחקן חיזוק וסייע בעבודת התסריט לפיטר קרייג, שכתב גם את שני הפרקים הקודמים: התסריטאי דני סטרונג, מי שהתמחה עד כה בכתיבת דרמות על הבית הלבן ובין השאר חתום על "המשרת" וכן על שתי הדרמות הפוליטיות עטורות הפרסים של HBO מן השנים האחרונות "Recount" ו"Game Change" על שרה פיילין.
בזו האחרונה כיכבה ג'וליאן מור, שגם היא הצטרפה לסרט זה כנשיאת המושבה המחתרתית. ביד בטוחה כתמיד ובהופעה נחושה, מלוטשת וסמכותית כהרגלה, היא תורמת לשדרוג של "עורבני חקיין" למעמד של הפרק כבוגר וחמור הסבר בסדרה. לצדה, כאחד הברגים המרכזיים במכונה המרדנית המשומנת, מזכיר לנו פיליפ סימור הופמן מדוע מותו יותיר בהוליווד חלל גדול. נוסף לשני השחקנים הוותיקים הללו, בולטת לטובה בתפקידה כמורדת צעירה הרכש החדש נטלי דורמר, שזינקה לכאן מהופעותיה ב"משחקי הכס". בתספורת הפאנקיסטית והחספוס הבריטי שלה, היא מוסיפה לתוצאה קשיחות ועוקץ.
אך מעל כל אלה, כמובן, מתעלה לורנס בתפקיד הראשי. לא סתם דווקא היא מיצבה את עצמה כשחקנית הגדולה בדורה. אך בניגוד לגיבורה בגילומה, שהבנייה שלה כמלכת העדר מחושבת עד הפרט האחרון, אצל הכוכבת הכל נראה ספונטני לגמרי, טבעי ומשוחרר, אפילו אינסטנקטיבי. לכן אנחנו באמת יכולים לקבל את הסיפור כי קטניס היא בחורה רגילה שנקלעה לנסיבות הללו, ובגלל זה אנו מסוגלים להזדהות עמה, מה שמוסיף להפקת הענק הזו אנושיות וכמובן גם אמינות ועוצמה רגשית.
אבל דווקא בגלל שהתצוגה של לורנס כל כך טובה, יש בעיה: היא מעמידה באור חיוור עוד יותר את ההופעה החלשה מלכתחילה של ג'וש האצ'רסון שמגלם את מושא אהבתה של הגיבורה, פיטה דמות שבגילומו נדמית יותר כפריכית אורז. גם בשני הפרקים הקודמים לשחקן הצעיר לא היתה שום נוכחות, אך הפעם זה קריטי בהרבה כיוון שסיפור האהבה תופס נפח מרכזי בעלילה: קטניס נמצאת בצד של המורדים, יקירה עובר שטיפת מוח אצל השלטון, שניהם מוכנים לעשות הכל בשביל האחר ואלה שמושכים בחוטיהם יודעים כיצד לנצל זאת. כל זאת נשמע טוב על הנייר, אך בשל חוסר האיזון בין השחקנים והמחסור בכימיה ביניהם, לא מקיים את ההבטחה על המסך.
הרומן בין השניים אמור להיות הלב של הסרט, אך הוא מחסיר יותר מדי פעימות מכדי שיוכל באמת להרים אותו ובמקום זאת, מתגלה כאחת משני המשקולות שקשורות לרגלי "עורבני חקיין".
המשקולת השנייה היא שהסרט מורח את הזמן כדי להותיר מספיק שאריות לבא אחריו. מפיקי "משחקי הרעב" הלכו בעקבות התקדים של "הארי פוטר" ו"ההוביט" והחליטו לקחת את מה שהיה במקור ספר אחד המסיים את הסדרה, ולפצל אותו לשניים בגרסה הקולנועית. זו כמובן החלטה מסחרית גרידא, אבל היא היתה יכולה להיות לגיטימית אם לא היינו מרגישים אותה על המסך. אלא שהמריחה מורגשת היטב, ולאורך כל הדרך התחושה היא ש"עורבני חקיין" היה יכול לממש את הפוטנציאל שלו בצורה טובה יותר לו רק הלך כאן עד הסוף.
אז אמנם עדיין מדובר בחוויה מהוקצעת, מרתקת ומבדרת ברובה, אך במקום להסתער על השער ולהכריע את המשחק כבר הפעם, "עורבני חקיין" מרבה להתכדרר כדי לשרוף זמן ולהעביר את ההכרעה לגומלין. זה חורה במיוחד כי מדובר אחרי הכל בסרט על מורדים, אך חסרה בו הדחיפות והקילר-אינסטינקט של חתרנים אמיתיים ובמקום זאת יש בו איזו נינוחות של שלטון שבע. אפשר היה לצפות מסדרה בשם "משחקי הרעב" ללעוס ולבלוע קצת מהר יותר, אבל היא מסיימת את האוכל שלה לאט מדי.
מה חשבתם על "עורבני חקיין"? ספרו לנו בפייסבוק