הטלה לא נקייה: "פוקס קצ'ר" מכוון לאוסקר ומחמיץ את הצופים

אם מטרתו של "פוקס קצ'ר" היתה לזכות במועמדויות לאוסקר, סביר להניח שיוצרי הסרט יעמדו במשימה. חבל שבדרך הסרט עגמומי ומעיק בזמן שהוא מטריד את הצופים וגורם לאי-נוחות

דורון פישלר
23/11/2014
יח"צ - חד פעמי

ברגע הראשון, לפני שהוא מתחיל לספר את הסיפור, "פוקס קצ'ר" מבהיר לכם שהוא מבוסס על סיפור אמיתי. הוא גם מבהיר שזה לא סיפור מהסוג של "הלוחם הבודד למען הצדק שגבר על המכשולים והגשים את החלום האמריקאי". קשה לדעת האם הסרט מניח שאתם יודעים מראש איך נגמר סיפורם של המתאבקים האולימפיים האחים מארק ודייב שולץ, ושל ג'ון דופונט, המיליונר התמהוני שפרש עליהם את חסותו. מה שברור הוא שזה לא ייגמר טוב. מועקה, קדרות, אווירה מבשרת רע, נוחתות מיד בדקות הראשונות של הסרט, ולא יעזבו עד סופו.

מארק ודייב שולץ זכו במדליות זהב באולימפיאדת 1984 ואז גילו שהזהב הזה לא שווה הרבה. הם עדיין מנהלים חיים נטולי זוהר בעיירה אמריקאית שוממת; לדייב (מארק רופאלו) יש משפחה ומארק (צ'אנינג טייטום) הוא אדם בודד שאין לו הרבה בחיים מלבד אימונים לאולימפיאדה הבאה עם אחיו. עד שהוא מקבל פנייה מפתיעה מדופונט (סטיב קארל), איש אצולה אמריקאי, עשיר כקורח או קצת יותר, שחי באחוזת ענק ומעביר את זמנו בתחביבים כמו איסוף בולים ומתעמלים אולימפיים. דופונט הוא אדם קצת תמהוני ונוקשה, אבל הוא פטריוט, הוא רוצה להוכיח לעולם שאמריקה היא הגדולה מכולן, ולכן הוא מוכן להשקיע כספים רבים בטיפוח הנבחרת. הוא מזמין את דייב ומארק לאחוזתו, למתקנים המשוכללים שלו ולצוות המקצועי שלו. והוא אפילו לא דורש בתמורה את נשמתם. אין קאץ'. ובכל זאת, משהו מטריד פה.

עוד בוואלה!

הדרך לבנות שרירים אחרי אימון: מה צריך לדעת על צריכת חלבון?

בשיתוף יטבתה
מה לא בסדר בתמונה?(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

אם המטרה היתה לזכות במועמדויות לאוסקר, סביר להניח שיוצרי הסרט יעמדו בה. העובדה שסטיב קארל הוא שחקן מעולה ידועה היטב, אבל כך גם העובדה ששחקנים מצחיקים לא מקבלים אוסקרים. כל מה שהיה צריך זה לגרום לסטיב קארל להפסיק להצחיק – והנה, כולם מדברים עליו כעל מועמד בטוח (ומוצדק) לאוסקר. ג'ון דופונט שבגילומו הוא אדם שנולד עם כפית זהב בפה ומקל ארד בתחת, ואין לו מושג איך לתקשר עם אנשים שהוא לא משלם להם. זאת דמות מטרידה ועצובה, וקארל מגלם אותה עם מינימום תנועות ומניירות, בשפת גוף חסכונית. הכישרון של צ'אנינג טייטום, לעומת זאת, עדיין מפתיע בכל פעם מחדש: עדיין קשה לקבל את העובדה שמי שהתחיל כדוגמן, שרירן ורקדן הוא בעצם גם קומיקאי מוכשר (בסדרת "רחוב ג'אמפ"), וגם, מתברר, שחקן דרמטי בעל יכולת. גם טייטום מתקפל כאן אל תוך דמות בעלת תנועת גוף אופיינית ושונה ויכולת התבטאות מוגבלת, וגם זה בהחלט מרשים.

תצוגות משחק מרשימות(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

אבל מלבד תצוגות המשחק, יש פה בעיקר מועקה. בנט מילר ("מאניבול") רוצה שתרגישו כמו מתחת לטונה של בטון. כל סצנה מלווה בתחושת אי נוחות. כל ‏התרחשות נראית כמו בשורת איוב. הסרט מתנהל בטון אחיד: של אשכבה. הפסקול חוזר שוב ושוב ‏לאותו סגנון: כינורות רועדים חרישיים ברקע ונעימת פסנתר קודרת. זו הדרך שבה הסרט בוחר ‏ללוות כל התרחשות, מוויכוח דרמטי ועד זכייה באליפות העולם. מובן מאליו שכל זה לא מקרי, והטון ‏המבשר רע מכוון לחלוטין, אבל העובדה שהוא לא מרפה ולא מגוון אפילו לרגע היא טעות קריטית. בשלב כלשהו המונוטוניות הזאת פשוט מעיקה; עומס יתר של רגש ‏כלשהו – ולא משנה איזה – מקהה אותו. הסרט לא מראה את העליות והמורדות של החיים, אלא ‏מורדות בלבד, אפילו כשזה פוגע בסיפור שהוא מנסה לספר. כשבפתיחת הסרט אנחנו רואים את האחים מארק ודייב ‏מתאמנים, האווירה ביניהם כל כך מתוחה שנדמה שהסרט עומד לספר לנו בקרוב על כך שבעצם אחד ‏מהם מנצל את השני מינית, או איזו זוועה אחרת; בהמשך מתברר ששום דבר כזה לא קורה – זאת ‏היתה דרכו של הסרט לתאר יחסים בריאים בין שני אחים אוהבים.‏

ולמרות כל זה, למרות שהסרט כולו מספק שעתיים של הנמקה לאירוע שמתרחש בסופו, זה עדיין לא מספיק. עדיין לא הבנו. האירוע האמיתי נשאר בלתי פתור. ואנחנו נשארים עם שעתיים של מועקה, ואולי כמה מועמדויות לאוסקר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully