צילום: גיל שני.
מאיה בלזיצמן, הצ'לנית שעבדה עם חלק גדול מהמוזיקאים בארץ, עוברת לקדמת הבמה בליווי בן זוגה מתן אפרת ועם חומרים חדשים. היום (שני) יוצא "מישהו", שיר ראשון מתוך אלבום משותף שהפיק רע מוכיח ובו לחנים שחיברו לטקסטים של מגוון יוצרים.
אלבום חדש ולחנים למילים של אחרים (מלבד שיר אחד). האם זו שוב מאיה בלזיצמן שתומכת באמנים אחרים ולא נותנת לעצמה קרדיט מלא?
"לא. המקום של היצירה זה מקום מאוד רגיש. הביקורת שלי, שלנו היא הרבה פעמים לרעתנו. מהמקום שאנחנו באים ממנו, מקום שבו כל הזמן מנגנים בהקלטות של אחרים, שומעים כל הזמן שירים חדשים, נוצרת אצלנו ביקורת עצמית מאוד גבוהה. אני הרגשתי שכרגע, המקום שאני מרגישה בו טוב ושיש לי מה להגיד בו הוא הלחנים והעיבודים. כל שיר שנכתב הגיע מרעיון טקסטואלי מחשבתי כזה או אחר שלי, ומשם באה המוזיקה. המקום של הטקסטים הוא מקום שהיום, אני לא מרגישה מספיק בטוחה בו ולכן אני נותנת לאחרים את המקום הזה, לטובת היצירה. לדוגמה רחל שפירא, שכתבה מילים ללחן שלי. לכבוד הוא לי לשיר טקסט של רחל שפירא שהיא בעיני אחת הכותבות הגדולות של זמננו. אני מאמינה שבעתיד זה גם משהו שיקבל מקום גדול יותר אצלי וארגיש בו יותר בטוחה. כרגע לא".
אני אנחש שהעבודה עם מתן היא אינטנסיבית. אתם לוקחים אותה הביתה? יש זמן שמוקדש אך ורק ליצירה, ונעשית הפרדה בין העבודה לבית?
"העבודה עם מתן היא אינטנסיבית אבל גם מספקת מאוד. את החזרות שלנו אנחנו עושים מחוץ לבית בחדר חזרות אבל אנחנו כל הזמן בזה, חושבים על זה וחיים את זה. אין לזה שעות ספציפיות, זה חי אצלנו כל הזמן. תהליך הכתיבה קורה בבית, או כמו שנוצר רוב האלבום הזה, בחו"ל. בחרנו לנסוע להתנתק משגרת היומיום והגענו למונטוידאו, אורוגאווי, שם ישבנו שלושה שבועות בבית של מוזיקאית בשם Queyi (שגם כתבה לנו שיר לאלבום) ויצרנו מוזיקה באווירה שונה. גם בעבודה על האלבום עם רע מוכיח האדיר, שפתח לנו את הראש וגרם לנו לחשוב בצורה הרבה יותר יצירתית, העבודה המשותפת היא פלוס בחיי היום יום. קמים עם זה בבוקר, הולכים לישון עם זה בלילה ולא צריך להגיד הרבה כי את הכול אנחנו חווים יחד. זה חלק מהפריבילגיה בלעבוד ולחיות יחד. היצירה כל הזמן מתקיימת".
עבדת עם מרבית המוזיקאים בארץ. מצעירי האינדי ועד בכירי הפלייליסטים. בגלל שהמנעד כזה רחב, יש פעמים שאת לגמרי לא מחוברת למוזיקה ומתייחסת אליה כמו לעבודת 9 עד 17?
"אני אף פעם לא מתייחסת לזה כאל עבודת משרד. בכל סיטואציה שמזמינים אותי אני בוחרת לחפש את המקום שאני מתחברת אליו והרבה פעמים יש הפתעות טובות. אפשר ללמוד מכל אחד. אם אתייחס לזה אחרת, מהר מאוד אני לא אוכל להיות במקצוע הזה. באופן כללי אני חושבת שאני בת מזל שזו ה'עבודה' שלי. לחיות ממוזיקה זו זכות".
מה גרם לך לעבור לפרונט? מישהו נתן לך בוסט?
"בגדול, תמיד ידעתי שמשהו יצטרך לקרות בשלב כזה או אחר. על אף שאני מאוד אוהבת לנגן עם אחרים ולתת מעצמי ליצירה שלהם, משום מה תמיד ידעתי שכשאגיע לגיל 30, (שאז היה נראה לי מאוד רחוק) ללוות אמנים לא יהיה הדבר העיקרי שלי. לא ידעתי מה יהיה, אבל משהו בי ידע שזה לא יהיה רק זה. לפני ארבע שנים, בקיץ 2010, ליליאן שוץ, לימים המנהלת שלנו, התקשרה ושאלה אותי אם אני רוצה להופיע בפסטיבל תל אביב. שאלתי אותה מה נעשה שם והיא ענתה לי, 'את תשירי ותנגני. לגבי החומר, נגיע לזה בהמשך. יש ספוט פנוי ואם רוצים צריך לתפוס אותו עכשיו'. משהו בי דחף להגיד כן ומשם הכל היסטוריה. לליליאן יש את היכולת לראות לרחוק. משם נוצרה ההופעה ואלבום הקאברים שעשינו לשירי מועדון הרוקסן עם מתן אפרת ואיתמר גרוס, וזה רק הצית לי את המקום החדש של הפרונט".
אילו מוזיקאים את תמיד שמחה לפגוש באולפנים ובחזרות?
"אני שמחה לפגוש כל מוזיקאי שמאתגר אותי. זה כיף להגיע לאולפנים ולנגן בסשנים שדורשים ממני ריכוז ויצירתיות. הרבה פעמים אני מגיעה לסשן ומבקשים ממני להביא משהו מעצמי וזה תמיד כיף ומאתגר לתרום למוזיקה של האחר. מעבר לזה, כל סיטואציה של מוזיקה חדשה שאני פחות מכירה, מאתגרת אותי ואני רק רוצה לספוג ממנה כמה שאפשר.
לדוגמה, בחודש האחרון אהוד בנאי הזמין אותי לנגן בפרויקט מיוחד בפסטיבל הסיגדיאדה בסינמטק איתו ועם מוזיקאים אתיופים נהדרים. רק לספוג מהם את התרבות שלהם הייתה חוויה מדהימה ויצירתית וכל הזמן למדתי משהו חדש".
יש משהו שלא תהיי מוכנה לעשות לעולם (במוזיקה)?
"אין דבר שלא אהיה מוכנה לעשות במוזיקה. אם אמצא את החיבור שלי למוזיקה עצמה, אהיה שם. ואם לא, אז לא".