אז עידן רייכל, האמן המצליח והבולט ביותר במיינסטרים בעשור האחרון, הוציא בשקט בשקט את הפרויקט החדש שלו, אלבום שני בסדרת הסשנים שלו עם ויו פארקה-טורה, או באנגלית "THE TOURE-RAICHEL COLLECTIVE". בין הקולקטיב עם טורה לפרויקט של עידן רייכל אין למעשה שום דבר, חרף העובדה שמדובר באותו יוצר שבמרכז. בלדות המיינסטרים המעורפלות וצלילי העולם מפנים את מקומם למוזיקה יותר כבדת ראש, אינסטרומנטלית ברובה המוחלט.
זה כאמור, עסק לא חדש. "The Paris Session" ממשיך את "The Tel Aviv Session" מ-2012, בו חבר לראשונה לאשף הגיטרה ממאלי. אם האלבום הקודם נראה כמו מפנה בקריירה של רייכל, רגע בשורה, בו גילה לכאורה את האוונגרד הפנימי שבתוכו אחרי שנים של פופ, הרי שהאלבום האחרון של הפרויקט שהגיע לאחר מכן - הגרוע מכל אלבומיו - לא הראה שום ניצוצות מאותם גאונות וכישרון. זה לא מנע ממנו, כמובן, להצליח בטירוף, כמו שאומרים. "The Paris Session", מהבחינה הזאת, משמח ומאכזב: משמח לגלות שזה לא היה חד פעמי, מאכזב לגלות שוב שאפילו גרם מזה הוא לא לוקח הביתה, הלוך חזור, למוזיקה שגם משתחררת כאן לרדיו.
לגופו של אלבום, הסשן הפריזאי הוא אלבום סולידי, מנומס מאוד, קצת מנומס מדי. זו וירטואוזיות מהסוג הנקי והמעונב ביותר שאפשר להעלות על הדעת - שזאת אולי הגדרה יפה למה שרייכל עושה כבר עשור. האלבום נפתח בקטע מבטיח - "From End to End", עם מוטיב פסנתרי יפה של רייכל שפוגש חצוצרה, בסגנון שמזכיר לא מעט את איברהים מעלוף המצוין. קטע מעניין אחר הוא הקטע שבא מיד לאחר מכן, "Tidhar", שבאופן מדליק למדי נשמע כמו דהירת סוסים נפלאה ומבולגנת במובן הטוב של המילה. רייכל, כתמיד, במיטבו כשהוא מכין פלטפורמה לקול של אחרים. קטע כמו "Diaraby" יכול להעלות דמעה גם אם אין לכם מושג באיזו שפה שרים. אבל יש גם נפילות: אחרי גרסה גימיקית משותפת לפיוט "הודו לה' כי לעולם חסדו", מגיעה נפילת מתח שממשיכה להרבה עוד מאותו הדבר. ובכלל: יפה ככל שתהיה המוזיקה של השניים, היא לא מגוונת במיוחד - ולכן גם מעט חסרת שיאים. אצל מארק אליהו אפשר לטבוע במנגינות. אצל רייכל? יש רגעי קסם, אבל לא כישופים מהפנטים.
רייכל ישיק את האלבום הזה יחד עם טורה בסיבוב הופעות בינלאומי. שיהיה בכיף וכל הכבוד, למה לא. אבל קצת צורם שסיבוב ההופעות הבינלאומי הזה לא מגיע לארץ (על פי ההודעה לעיתונות, הוא יקיף מסלול ארוך בצפון אמריקה ויכלול עצירה בפריז). אנחנו כבר רגילים שאמנים מדלגים עלינו, אבל בדרך כלל אלה לא אמנים ישראלים. זה רק מצטרף לטעם החמוץ מהעובדה שהכישרונות האלה של רייכל לא באים לידי ביטוי באלבומים של הפרויקט הישראלי, אלא רק בפרויקטים הבינלאומיים שלו. אמני עולם - גם ישראלים - נוטים ליפול שוב ושוב בפח המסרים הסותרים פנימה והחוצה. רייכל, אנחנו מפרגנים בסך הכל, אז למה לא להחזיר קצת אהבה?
מה בין ניקי מינאז' ובונו למה שקורה כאן? ובכן, כלום
ניקי מינאז' עוררה - כפי ששמתם לב - סערה בכוס קיא כשהקליפ החדש כלל אלמנטים ברורים של אסתטיקה נאצית. מבלי להיכנס להסברים של מינאז' וחבורתה או לוויכוח המתיש מה מותר ואסור בשם האמנות, ומתי נחצה גבול הטעם הרע. עם זאת, חייבים בכל זאת לתת איזשהו קרדיט לאמנים כמו מינאז' שמתעקשים לשבור טאבואים - גם אם מהסיבות הלא נכונות. שחיטת פרה קדושה מעוררת דיון, ודיון זה דבר בריא. המדור הזה, בעוונותיו, לא עוסק בניקי מינאז' אלא בדברים מאזור גיאוגרפי אחר. וכאן, לא נותר אלא לתהות מתי אמן מוכר מקומי כלשהו העז לשבור את הטאבו הזה לאחרונה? אז נכון, ערן צור הכניס כבר את השואה לרוקנרול בכמה הזדמנויות (ואפילו שר "העבודה משחררת" ב"הוא והיא") ויש גם כמובן את "אין בגטים בגטו" של הבילויים (שיש להם עוד כמה חוצפות משלהם). מיטיבי לכת יזכרו גם את "מסע לפולין" של נעם אקוטנוס, ודברים פחות מובהקים ויותר אזוטריים כמו "Mydanek" של DXM, או ההופעה ליד אושוויץ של דורלקס סדלקס (והשיר Cyclone B). אף אחד מהדברים האלה לא קרה בעשור האחרון. גם בטאבואים אחרים לא נזכרו לאחרונה. האם נהיינו סגורים יותר? למה אנחנו לא מעזים לגעת איפה שכואב - כשדווקא הקולנוע והספרות לא מהססים בכלל לעשות זאת?
ובצירוף מקרים מושלם, ממול הניהיליזם של מינאז' מגיעה הגרסה האחרונה של סינגל הצדקה "Do They Know It's Christmas", מה שכמובן נהיה מקור מיידי לבדיחות חוזרות ונשנות על הדברים האחרים שבונו יכול לעשות בשביל לקדם את השלום (להפסיק לשיר, למשל). הפעם, הכנסות הסינגל מוקדשות לנפגעי האבולה, וככל שזה יישמע קיטש - אי אפשר שלא להתעצבן שוב: מתי בפעם האחרונה נעשה כאן מעשה דומה? כבר קבלתי כאן כמה וכמה פעמים על היעדר נקיטת העמדה של המוזיקאים בישראל, בטח ובטח כשמסביב הימים נעשים שחורים מתמיד. האם אמנים ישראלים לא יכולים להתאחד אפילו בשביל מטרת מרכז שלא מאיימת על איש? אלימות נגד נשים? תאונות דרכים? אנחנו נמשיך ללרלר ולהתנשא, להיעלב ולהיפגע ולהתווכח עם מה שקורה בצד השני של האוקיינוס, בזמן שאנחנו עצמנו, כמובן, לא עושים דבר.