תמיד תהיה לנו פריס: ספרו של זוכה פרס הנובל יפה אך מוכר

"בבית הקפה של הנעורים האבודים", ספרו החדש בעברית של פטריק מודיאנו, מורכב משתי נובלות המתארות כל אחת בכישרון גדול פריס שונה בתכלית, אבל גם דומות ליצירות קודמות שלו

אם דמויותיהן של לוקי ודני מזכירות אחת את השנייה, הרי שהתחושה הכללית שסביבן היא שעושה את ההבדל הגדול. פריס של לוקי היא עיר בוהמיינית ומשוחררת, זו של דני היא עיר אפלה המרושתת באנשים רעים ומדכאים

לעתים רחוקות שומר אדם על רמת תשוקה עקבית וגבוהה כל כך. לעתים רחוקות עוד יותר הוא גם מקבל על כך פרס. במשך קרוב לחמישה עשורים כותב פטריק מודיאנו על פריס שלו – הכבושה, הליברלית, הבורגנית, האפלה – תלוי בנקודת הזמן שבה הוא נמצא. הדבקות והמסירות, שבאו לידי ביטוי בפרוזאיות ברמה הגבוהה ביותר שניתן להעלות על הדעת, הביאו אותו הכי רחוק שיש – עד לקבלת פרס נובל בשבדיה באוקטובר האחרון.

בישראל צבר מודיאנו מעריצים רבים לאורך השנים. את האמפתיה הראשונית הוא מקבל אוטומטית בשל יהדותו (אם כי, יש לציין, כמו יהודים מפורסמים אחרים הוא עצמו לא תמיד התייחס אליה באהדה), אבל במיוחד בזכות רמת היצירה הפנומנלית שלו. לאור זאת, די מוזר שמסוף שנות השמונים תורגמו לעברית רק שני רומנים שלו – "מותק הקטנה" ו"מה קרה לדורה ברודר". הדממה הזו הופרה בחודש האחרון עם התרגום של ניר רצ'קובסקי לשני רומנים מאוחרים של מודיאנו שאוגדו לספר אחד – "בית הקפה של הנעורים האבודים", שראה אור ב-2007, ו"עשבי הלילה", שיצא ב-2012.

כמו במרבית יצירותיו של מודיאנו, גם הפעם עומדות במרכז דמויות עבר שעקבותיהן אבדו והזיכרונות משתלטים על ההווה. ב"בית הקפה של הנעורים האבודים" מספרות ארבע דמויות את סיפורה של ז'קלין דלנק שכונתה "לוקי", צעירה שהשתלבה בגווארדיה הבוהמיאנית של קפה "לה קונדה" בעיר האורות בשנות ה-60. יום אחד נעלמה לוקי, וארבעה מספרים, בהם היא עצמה, שולחים רמזים על מקום הימצאה. ב"עשבי הלילה" נזכר המספר ז'אן בדני, צעירה מסתורית שבגללה הגיע לחקירה משטרתית נוקבת, ותוהה מה עלה בגורלה. לאורך הסיפור נאבק ז'אן בין הרצון לנבור בעבר הפרוע ומלא המסתורין לבין הנוחות המאיימת של ההווה הרגוע, וההצטלבות בין הזמנים, שלה אחראי השוטר שחקר אותו אז ונפגש עמו היום, אינה מקלה על בחירתו.

יש שיגידו כי אם קראת ספר אחד של מודיאנו קראת את כולם. זו אינה דעה שקל להפריך. האורך דומה (עד 150 עמודים בדרך כלל), ובמרכז העלילה קרב מתמיד בין הווה לעבר על רקע דמות נעלמה. לוקי, גיבורת "בית הקפה של הנעורים האבודים", ברחה בילדותה פעמיים מבית אמה, ממש כמו גיבורת "מה קרה לדורה ברודר" (לטעמי, ספרו הטוב והמרגש ביותר של מודיאנו). אך לא חייבים להרחיק לספרים קודמים, די להשוות בין שני הרומנים הללו כדי לגלות קווי מתאר כמעט זהים בין לוקי לדני – המרדנות, ההרפתקנות, הסקרנות והלהט שלהן, שיוצרים תחושה שמדובר כמעט באותה דמות.

עוד בוואלה! NEWS

ביס של החיים: כיסונים ממולאים קורנביף בציפוי פריך

אינס שילת ינאי בשיתוף עוף טוב
לכתבה המלאה
מודיאנו קלאסי. מתוך עטיפת "בבית הקפה של הנעורים האבודים" (צילום: יח"צ)

עם זאת, הגדרה כמו "הכול אותו דבר" היא פשטנית מדי, בכלל ובמיוחד במקרה של מודיאנו, זאת משום שהוא אמן ברמות הגבוהות ביותר. ככזה, תמיד ניתן למצוא את ההבדלים, אם כי לא דרך הדמויות אלא באמצעות הסביבה. הרי זו המהות של מודיאנו – הוא נרקומן של תחושות ולכן אינו מתמקד באנשים, אלא בשרטוט מקומות. כל דמות שלו היא רק תירוץ לשאוף עוד ועוד מהריחות של פריס, הגיבורה הבלתי מעורערת של ספריו. מסיבה זו, הרומנים שלו מעניקים חוויה שונה, אף שכולם מתרחשים באותו מתחם. לכן, גם אם דמויותיהן של לוקי ודני מזכירות אחת את השנייה, הרי שהתחושה הכללית שסביבן היא שעושה את ההבדל הגדול. פריס של לוקי היא עיר בוהמיינית ומשוחררת, זו של דני היא עיר אפלה המרושתת באנשים רעים ומדכאים.

מדובר בהרבה יותר מהטקסט הכתוב. כל שורה של מודיאנו נושאת עוצמה שמבהירה לקורא היכן הוא נמצא. "זה היה הקפה שנשאר פתוח הכי מאוחר בשכונה, יחד עם לה בוקה ולה פרגולה, וקהל הלקוחות שלו היה הכי מוזר", הוא כותב בעמוד הפתיחה של "בית הקפה של הנעורים האבודים". ההיכרות עם "עשבי הלילה", לעומת זאת, נעשית בתיאור שונה: "ואף על פי כן, לא חלמתי. לפעמים אני מפתיע את עצמי כשאני אומר את המשפט הזה ברחוב, כאילו אני שומע קול של מישהו אחר. קול כבוי. שמות שבים ועולים במחשבתי. פנים מסוימות, פרטים מסוימים. לא נשאר עוד עם מי לדבר".

די בהבדלים הללו כדי ללמד אותנו באיזו מיומנות מנווט מודיאנו את הקורא. העלילה אינה מה שחשוב – התמסר אל האווירה, הרח את פריס, נשום את בולבאר סן מישל והבט אל המולן רוז'. סופר שאינו כותב יותר מ-150 עמודים נחשב למינימליסט, אולם קשה להגדיר כך את מודיאנו, שכן הוא אינו מפסיק להספיג בקוראיו את אוויר הרחובות. הוא הגוגל מאפס של הרומנטיקה הפריסאית.

עם זאת, יש לציין בהגינות שמודיאנו אינו סופר קל והאינטנסיביות האווירתית שלו עלולה גם להכביד. אם "בבית הקפה של הנעורים האבודים" הוא סיפור טוב ומיוחד במבנהו ובמהותו, "עשבי הלילה" כבר נוטה יותר לשגרה מודיאנואית ונופל תחת הקטגוריה של "בספר הזה כבר היינו", והנה לכם עוד הבדל מהותי בין הרומנים. בסך הכול, מדובר פה במודיאנו קלאסי לטוב ולרע – האוהבים ימשיכו לאהוב, ולאלה שלא מתחברים אין כל כך מה לחפש בפריס שלו. הם יכולים בשקט לקחת את המטרו לתחנה הבאה.

אחוזת בית, 247 עמודים / תרגום: ניר רצ'קובסקי

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully