האינסטינקט הראשוני של צרכן התרבות המצוי, לאחר שהוא שומע על פנייתה של שרת התרבות והספורט לבדיקת שלילת התמיכה בסינמטק תל אביב בעקבות פסטיבל הנכבה, הוא לקרוע את בגדיו ולהתאבל על חופש הביטוי בישראל. לאן נוליך את הבושה? האם גם בתל אביב אי אפשר לציין את האסון הנורא שקרה לעם הפלסטיני? ובכן, אפשר. זה אמנם יגרום לכם להיראות כמו טמבלים אבל אף אחד לא יעצור אתכם.
לימור לבנת, יודע כל אדם, לא ממהרת להתנצל על פעולותיה כשרת התרבות והספורט. היא אכן פועלת לפי אמונותיה ולא על מנת לרצות את עולם התרבות. ואמונותיה, בימים אלה, הן הצלחה בפריימריז של תנועת הליכוד. אל תטעו, סביר להניח שלבנת אכן סולדת מפסטיבל הנכבה שצפוי להתקיים בסוף השבוע הקרוב בתל אביב. ואפשר גם לעקם את האף מול תגובתה המעט מטרידה ולסנן "מה יהיה עם סתימת הפיות". אבל זה לא באמת משנה. הסיפור האמיתי הוא הפריימריז והרצון של לבנת להחזיר לעצמה מעט שטח ציבורי שנכבש, האירוניה, ע"י דמויות כמו ציפי חוטובלי. הצצה שטחית בדף הפייסבוק של לבנת מאששת את התאוריה: הגולשים לא ממהרים לסלוח על כל התבטאות שהיא, רחמנא ליצלן, מיינסטרימית. לבנת ויועציה יודעים: היא חייבת לפנות ימינה.
בשנה שעברה זה לא הצליח לה. ללבנת כלומר. בשנה שעברה איילת שקד היתה הפוליטיקאית התורנית ש"נדהמה לגלות" על קיום פסטיבל הנכבה וקראה בלהט לפעול נגדו. משרד התרבות והספורט אגב, מסר בתגובה ל"מעריב" בזמנו כי "בכוונת הלשכה המשפטית במשרד לפנות בנושא לשר האוצר שההחלטה האם קיימת עילה לשלילת תמיכה מכוח סעיף 3 א' לחוק יסודות התקציב, מצויה בסמכותו". במילים אחרות, בדיוק כמו שקרה כעת. שנה עברה וכלום, כך מתברר, לא השתנה. חוץ מהרצון של לבנת להיות זו שיוזמת את האייטם השנתי בנושא ולא זו שמגיבה לאייטם השנתי בנושא. הנכבה, אגב, עדיין שם באופן מפתיע.
זה לא שלא צריך לגנות את החלטת שרת התרבות לאיים בשלילת תקציבים מגוף מרכזי כמו סינמטק תל אביב בגלל שהוא מעז לארח אירוע תרבותי שלא עולה בקנה אחד עם תפיסת עולמה הפוליטית. צריך וראוי לגנות כל החלטה כזו, מימין ומשמאל. אבל לפני שמגנים ומשגרים את התגובות האוטומטיות המוכרות והשחוקות, צריך לעצור לרגע ולהבין שבדרך אירונית לחלוטין, שרת התרבות מנסה כעת להתמודד עם הנכבה התרבותית שעברה בעצמה.