ללא ציפרלקס: "ערבים רוקדים - זהות שאולה" סובל מחוסר איזון

למרות הרצון להעמיד את הסרט במרכז, יש מקרים בהם הסיפור שסובב את הסרט הוא כזה שלא ניתן להתעלם ממנו. במקרה של "ערבים רוקדים" הכתובת היתה על הקיר – רק שם הסרט יכול להרתיח חלק לא קטן מן האוכלוסייה בארץ. אלא שהתסריטאי שעומד מאחורי הפרויקט הינו סייד קשוע, אשר כבר החדיר בהצלחה דיון ביחסי יהודים-ערבים לפריים טיים וזוכה ללא מעט מעריצים יהודים, כך שהסרט יכול לקוות להצלחה מסחרית לצד הזעם האוטומטי אשר שמו מעורר. הסרט יועד לעלות למסכי הארץ כבר ב-10 ליולי. אלא שאז פרץ מבצע "צוק איתן" ויציאת הסרט נדחתה למועד יותר מתאים פוליטית – סביר להניח שמועד כזה לא ממש אפשרי והסרט עולה לאקרנים השבוע, באווירה ציבורית מתוחה לא פחות. על מנת לנסות להוריד מעט את הלהבות, נוספה לשם הסרט כותרת המשנה "זהות שאולה" – זה עדיין לא מוחק את השם המקורי והמעט מתסיס של הסרט, אבל היי – כעת אפשר לספר בדיחות ג'ייסון בורן על הסרט.

אז לא, הסרט אינו עוסק במעללי מאט דיימון בארץ הקודש וכמו כל גוף היצירה של קשוע הוא דן ביחסי יהודים-ערבים באופן אשר לא מותיר אף צד באור חיובי. במידה רבה, הסערה סביב טרם צאתו להקרנות מסחריות מצטרפת לאמירה הכללית של קשוע בסרט ובשאר עבודותיו - הקיום כערבי בחברה ישראלית הוא אבסורדי ומצריך ממנו להיאבק בצביעות ובשנאה מכל הצדדים ולא מאפשר דו-קיום של ממש ללא ויתור על חלקים מן הזהות. "ערבים רוקדים" מלא בביקורת על הישראלים (גם ערבים-ישראלים נכללים בהגדרה זו) אבל במידה רבה הסרט מסתכל על כל הדמויות שלו במידה רבה של חמלה – האכזריות הבין-גזעית מוצגת כסוג מסוים של תמימות וטמטום שמובילה לקיום ביזארי של הגיבור שמנסה להצליח בחיים לחיות בשני העולמות – כמו תסריטאי הסרט עצמו, ערבי שכותב בעברית.

בנקודה זו חשוב להזכיר כי לסרט יש גם במאי ועוד במאי מנוסה בשם ערן ריקליס. מאחורי ריקליס רקורד מגוון ולא אחיד ברמתו של סרטים שנוצרו החל משנות ה-80, אשר הסכסוך היהודי-ערבי שב ועולה ברבים מהם. בעשור האחרון התחושה היתה כי כשריקליס עוסק בסכסוך, הוא מייעד את סרטיו בעיקר לקהל היושב בחו"ל ולא לציבור בארץ אשר חי את הקונפליקט באורח יום-יומי. מבחינה זו, החיבור עם קשוע מותיר את ריקליס במגרש הביתי המוכר וגם מרענן את הקולנוע שלו – קשוע כותב קודם כל לציבור החי בארץ והתוצאה היא סרט שמרגיש הרבה פחות זר מסרטיו הקודמים של ריקליס.

הסרט מבוסס על אלמנטים עלילתיים הלקוחים משני רומנים שונים שכתב קשוע, "ערבים רוקדים" ו"גוף שני-יחיד" (ייתכן וכי חלק מן ההמולה סביב יציאת הסרט היתה קטנה יותר לו בחרו היוצרים להשתמש בשם הספר השני) – מכיוון שבכל מעבר מספר לסרט נעשה צמצום עלילה, כאן הצמצום בולט בהרבה. דבר שיוצר תחושה של סרט הנע בין כמה אפיזודות, כמו סדרת טלוויזיה על חיי הגיבור שאנו חוזים בפרקים אקראיים מתוך עונות שלה. חלקי הסרט השונים לא תמיד מתחברים אבל מי שצפה ב"עבודה ערבית" יודע כי קשוע יודע לכתוב סדרת טלוויזיה.

גיבור "ערבים רוקדים" הוא איאד, המגולם בידי תאופיק ברהום. פתיחת הסרט מוצאת את איאד בילדותו בעיר הערבית טירה, מפגין שנינות שלעתים עוזרת למשפחתו ולעתים מסבכת אותו. כנער, הצטיינותו בלימודים מאפשרת למשפחתו לשלוח אותו לפנימייה למחוננים בירושלים, שם הוא התלמיד הערבי היחיד. בפנימייה הוא מפתח קשר חברות שהופך לרומנטי עם נערה יהודייה (דניאל קיציס) ובמקביל נרקמת ידידות בינו לבין נער המרותק לכיסא גלגלים (מיכאל מושונוב) ואמו של הנער (יעל אבקסיס).

מבין הדמויות השונות, הדמות של איאד נבנית בצורה האמינה ביותר. איאד מוצג כאדם אמין המפיק את המיטב מן הסיטואציות הלא נוחות שהמציאות כופה עליו, דבר שמאפשר לסרט להיות יצירה מהנה לצפייה ובו בזמן כזו המבקרת בצורה חריפה את הקיום בארץ. בכל הנוגע לבניית דמויות משנה, הסרט עושה עבודה פחות טובה. הנטייה לרדידות בעיצוב דמויות המשנה מחמירה כאשר הסרט בונה דמויות של יהודים ומחמירה אף יותר כאשר הסרט בונה דמויות של נשים.

כתוצאה מכך, הרומן הבין-גזעי שאמור להיות הלב הרגשי של הסרט והשיא של האמירה הפוליטית שלו, הופך דווקא לנקודה החלשה של הסרט והצופה נשאר תוהה מה גורם לשני גיבורי הסרט להתאהב. ייתכן שדניאל קיציס היא שחקנית מוכשרת, אבל הסרט לא נותן לה הזדמנות להוכיח את זה – הוא מעדיף להתעכב על צילום הגוף שלה בצורה שנראית לעתים מציצנית ומיושנת בבוטות שלה. כאשר אנו כבר מגיעים לסצנה הדורשת מן הפרטנרים הפגנת רגשות מורכבים, התוצאה נראית לא אמינה.

סיפור הקשר עם הנער הנכה נבנה מעט יותר טוב, אם כי גם במקרה הזה התחושה היא כי חסרות כמה סצנות מהותיות. אולי החוסר העיקרי הוא שזירה טובה יותר של שני קווי העלילה המרכזיים. בכל אופן, כאשר בסיום הסרט הדגש מושם לקשר עם הנער הנכה ואמו, הסרט מתרומם. בין היתר תודות למשחק של יעל אבקסיס, שמצליחה להקרין טוב לב בהופעתה על המסך – גם הדמות שלה אינה כתובה בצורה מעמיקה, אבל יש משהו כובש בקבלת האחר שאבקסיס מעבירה, קבלה שעומדת בניגוד להתנהלות של שאר הדמויות בסרט.

"ערבים רוקדים – זהות שאולה" מכיל כמה סצנות טובות מאוד, בעיקר כאשר הוא מנסה להצחיק. הוא גם שואף לרגש אבל בגלל חוסר איזון בתסריט וחוסר אחידות בבימוי, אשר נע בין סצנות דינמיות לרגעים של קולנוע מיושן, הוא לא מצליח לסחוף ברמה הרגשית. בעיקר, הסרט מבטא שאיפה לדו קיום אבל יותר מכך מעביר ייאוש מן המצב הפוליטי – ייאוש שעובר בצורה חזקה גם כאשר קוראים את הטוקבקים לידיעות על הסרט עוד בטרם צאתו לאקרנים.

האם תלכו לצפות ב"ערבים רוקדים - זהות שאולה"? ספרו לנו בפייסבוק