בהספדים על אריק איינשטיין עם מותו לפני שנה בלטו שני רכיבים: שבחי גדולתו והבנתו כמייצג מובהק של ישראליות. במעמדו כישראלי פרדיגמטי טמונה אירוניה, שכן בשלב המכונן בקריירת הסולו שלו, בתחילת שנות השבעים, היה איינשטיין מראשי הבועטים בישראליות היפה כפי שהובנה עד אז. הפניית העורף לערכים מהוגנים ניכרת בבוטות בדמויות שטופות הזימה שגילם בסרטים "מציצים" ו"עיניים גדולות", אך גם בתחום הזמר זיהויו עם ישראליות מהוגנת פרדוקסלי לא מעט.
לאחר קריירה בת יותר מעשור כסולן ובהרכבים בעידן הקדם-רוקיסטי של המוזיקה הפופולרית הישראלית, כניסתו של איינשטיין לתחום הרוק הפכה אותו ל"אליטת רוק" (בלשונם של אדווין סרוסי ומוטי רגב). עם זאת, איינשטיין התמקד, בייחוד בשירי האלבומים המשותפים עם שלום חנוך "פלסטלינה" ו"שבלול" במרידה של ממש במסורת המוזיקלית בה החל את דרכו. שירים כ"כתבו עליו בעיתון", "שחק אותה גלגל אותה" ובייחוד "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר" הבלתי-מלודי בעליל התנתקו באופן מוחלט מכל טווח הסגנונות הישראליים כפי שהובנו קודם. שירים נוגדי-ישראליות קיצוניים היו מיעוט ברפרטואר איינשטיין, אך סימנו חלופה תרבותית שביחס אליה כל השירים שהקליט מאז באותה הפקה קולית חדשה נתפסו כמתונים או מציעים סינתזה עם ישראליות (למשל "אמא אדמה" בלחן מיקי גבריאלוב).
הביצועים המחודשים של איינשטיין לשירי ארץ ישראל בתקליטי "ארץ ישראל הישנה והטובה" לא באמת ערגו לתקופה הקודמת כדרכם של חידושי יהורם גאון קל להיווכח בכך למשל מהשוואת ביצועי השניים לשיר "שני שושנים" (שיצאו בהפרש שנה אחת בלבד). בספר "זו אותה האהבה: ביוגרפיה בראשי פרקים" (2006, עמ' 88) מתייחס איינשטיין לחידושיו: "תקליטי "ארץ ישראל הישנה והטובה" זה השפגט הידוע: רגל אחת בהווה ורגל אחת בעבר". הוא אמנם ממשיך ואומר "אלה שירים שילכו איתנו כל החיים, גדלנו עליהם, ובאופן טבעי אנחנו מתרפקים עליהם", אך בפועל אין בחידושיו התרפקות אלא דיאלוג ביקורתי באהדה מסוייגת. החריג היחיד מכלל זה קדם למהפכה הסגנונית: הביצוע מ-1966 בעיבוד אלכס וייס לשיר "רותי". הביצוע המוכר מ-1973 בעיבוד שם-טוב לוי כבר משדר ריחוק וספק-ניכור. אפילו שירים שהוא עצמו שר לראשונה, מחדש איינשטיין ברוח אחרת מהמקור. כך, למשל ביצוע "השעות הקטנות של הלילה" בהקלטה מ-1978 בעיבוד שם טוב לוי מושר לא רק בגון קול פחות מתקתק אלא גם תוך עיוות המקצב הפשוט של ההקלטה המקורית מ-1960. לעומת האמביוולנטיות השפגטית, בסדרת הטלוויזיה "סוף עונת התפוזים" על תולדות הרוק הישראלי אימץ איינשטיין גישה שבה מוזיקת הרוק מתפקדת כיעד נכסף של קידמה לעומת "ולסים ומארשים" כפי שהגדיר בסלידה את הרפרטואר הקודם שלו.
הרפרטואר שבחר איינשטיין לחדש משתרע משירים "נאצלים" כגון "דודו" ועד מוזיקה פופולרית בהחלט מעידן הקדם-רוק. ארץ ישראל הקודמת (בעצמה מושפעת מסגנונות רוסיים, צרפתיים ועוד) היתה ל"ישנה" גם כשהשירים שחודשו היו צעירים (למשל, את "פרח הלילך" ביצע עשר שנים בלבד אחרי הביצוע הקאנוני בו התפרסם), וזאת בעיקר מפאת התהום הסגנונית הפעורה בין ייצוגה המוזיקלי ובין הסגנון "החדש" שאיינשטיין עצמו היה מראשי האחראים להפצתו.
בכל חידושיו מתרחק איינשטיין מהפאתוס שליווה לא פעם את הביצועים המקוריים. הפרוזאיות בולטת גם בלחנים החדשים שחוברו עבורו לשירים של משוררי דורות קודמים (למשל "הכניסיני" של ביאליק בלחן מיקי גבריאלוב או לחני יוני רכטר לשירי אברהם חלפי, שירים שלא היו להם לחנים קודמים). מבחינה מסוימת, העמדה התרבותית שאיינשטיין הביע ראתה בישראליות-של-פעם זיוף מלא הצהרות מפוצצות וחלולות שיש לתקנו. הדבר ניכר לא רק בשירים פוליטיים אלא אפילו בשיר ילדים כ"יש לי אח קטן" שאיינשטיין חיבר גם את מילותיו, ובו התינוק הוא מושא קנאה (כמו במציאות) ולא מושא התפעלות כבשיר הישן של שמואל בס ודניאל סמבורסקי באותו שם. העמדה הביקורתית הזו אינה יכולה להשתלב ממש באופן קוהרנטי באמירות אחרות, מתרפקות לכאורה, כגון "הוי ארצי מולדתי את הולכת פייפן" (ביקורת על "הוי ארצי מולדתי" בגרסת נופת הצופים של נעמי שמר, ללא מודעות למפח הנפש הטשרניחובסקאי המקורי). מבחינה אחרת נקט איינשטיין בדרך שאיפשרה לדור צעיר יותר להתחבר לשירים כאלה. דומה שאיינשטיין מייצג את סוג הישראליות ש"האליטות הישנות" כיום מסוגלות להזדהות איתו, למרות ואולי בגלל החטא הקדמון של חתירה תחת אושיות שירי ארץ ישראל והעולם שהם מייצגים.
ד"ר יוסף גולדנברג מהפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית הוא תיאורטיקן של מוזיקה וחוקר מוזיקה ישראלית אמנותית ופופולרית.