פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      למה אני בעד עמיר בניון?

      על עמיר בניון מתנפלים מכל עבר, אבל על יצחק לאור, שפרסם עלילת דם על ישראל וזכה עכשיו בפרס מפעל הפיס, לא אומרים מילה. וגם: התכנית המרגשת ביותר בטלוויזיה

      עמיר בניון (יח"צ , אוהד רומנו)
      סתימת פה מכוערת. עמיר בניון | צילום: יח"צ

      1. מי באמת מסית?

      בשבוע שבו סערה הארץ סביב שירו החזק והכואב של עמיר בניון, הארץ לא סערה כלל סביב שערורייה גדולה בהרבה: ההכרזה השבוע על מתן פרס לנדאו של מפעל הפיס ליצחק לאור, 100 אלף שקל של כסף ציבורי, כספנו, שניתנו למי שכתב עלינו כי "במצותינו דם ילדים פלסטינים". דיבת זוועה אופיינית ליצחק לאור, הממשיך בלי הפסק בעלילות הדם נגדנו, ושייך לאותו שמאל נוראי, ששנאת ישראל מעוורת ומטמטמת את עיניו ואת לבו.

      כלומר, מה שהתקשורת אומרת לנו זה שמותר להגיד את הדברים הנוראים ביותר על ישראל ולקבל על זה פרס גדול מכספנו, אבל אסור להגיד לסטודנט הערבי מעודד הטרור כמה מכוערים מעשיו, גם אם לא מדובר על הרוב. למה אסור לכתוב על רוצח ערבי ישראלי בשם "אחמד" (לא כל הערבים, לא נאמר בשיר שהכוונה היא לכל הערבים) שתוקע לנו גרזן בבית הכנסת בהר נוף? אין דברים כאלה? איזו מין סתימת פה מכוערת ומקורנפת זו לעמיר בניון?

      נכון, רק מיעוט מתוך קהילת הסטודנטים הערביים (נקווה) הוא שונא ישראל ממש, אבל השיר של עמיר בניון (שיר אפקטיבי כדרכו של הזמר-משורר החזק הזה) הוא שיר שנכתב מתוך כאב אמיתי ומדבר על תופעה נרחבת ואמיתית: האופן שבו היתרנו להסתה הערבית השקרית נגדנו לשגשג בתוך ישראל, גם בציבור הערבי וגם בציבור העברי. אז אין דברים כאלה? אין ראאד סלאח? אין חנין זועבי, ששאלה לאחרונה אם "לא הספיקה לנו השואה?" (ובעיני, זו הסתה להשמדת עם נוספת נגדנו). ולאחרונה ממש לא נתפס ערבי ישראלי שהתגייס לשורות דאעש? אין דברים כאלה? עמיר בניון משמיץ ומסית ללא כל בסיס?

      יצחק לאור (דודו בכר)
      יקבל 100 אלף שקל. יצחק לאור | צילום: דודו בכר

      אז נכון, טוב שיצאה מחאה נגד השיר של עמיר בניון, פן תפגע בסטודנטים הערביים החפים. אבל להתנפל על בניון כאילו אמר את הדבר הכי גזעני והכי מסית בעולם, ובאותה שעה לא להגיד מילה נגד מתן פרס מפעל הפיס הציבורי, פרס לנדאו הגדול, ליצחק לאור, אחד מגדולי השונאים והמשטינים של ישראל בתוכנו? הרי זו הוכחה מוחלטת לטירוף השמאלני הצבוע השולט על חלק גדול מן התקשורת הישראלית, שמקורו בין השאר בהשפעה המשחיתה והמחלחלת של עיתון "הארץ", שיצחק לאור הוא מכותביו הבולטים.

      ואגב, אני מתעב את הימין הישראלי ממש כפי שאני מתעב את השמאל הישראלי. אני נגד חוק הלאום היהודי המיותר והמעליב (הפוגע במגילת העצמאות הנפלאה), אני שונא את החבר'ה של תג מחיר. אין דוחים מעיני מבן-גביר ובן-ארי. אין נפלאים בעיני מערבים ישראלים שהשתלבו בתרבות הישראלית (והם יודעים עברית כמונו או אף טוב מרובנו). אני בעד פתיחת בתי הספר העבריים לערבים ובעד ביטול סעיף הלאום במרשם האוכלוסין והסתפקות באזרחות הישראלית. אבל כל זה לא אומר שלא התפתח כאן בינתיים מיעוט ערבי שונא מאוד ומסוכן מאוד ובוגדני מאוד מסוגם של ראאד סלאח וחנין זועבי ותומכיו.

      וכן, הבון טון המתפתח של התקשורת הישראלית והתרבות הישראלית הוא שנאת ישראל מטורפת, כולל נתן זך, למשל, בזקנתו המבוזה, שפרסם לא מזמן מודעה ב"הארץ" ובה טען שאבו מאזן צדק כשהאשים את ישראל בהשמדת עם בעזה (בשעה שכל אזרחי ישראל עמדו מול מתקפת אלפי טילים שנועדו במפורש להשמדת העם, העם שלנו). אין גבול לטמטום, וגם אם הימין הישראלי הגזעני מגעיל לא פחות ואולי יותר, ברור לגמרי: השמאל המוטרף שולט ברפובליקה התרבותית שלנו. לכן יהיה חרם על אריאל זילבר (כהניסט דוחה בהשקפותיו) ועמיר בניון (משורר אמת מורכב), אבל לא יהיה חרם על נתן זך (ששיריו ממשיכים להילמד במערכת החינוך) ולא יהיה חרם על יצחק לאור ועלילות הדם שלו.

      מילה אישית הכרחית: את יצחק לאור ואת כתיבתו הספרותית הדוחה תקפתי בעיתונות כבר לפני עשרות שנים, בתפקידי כמבקר ספרות, והוא בתגובה ניסה לתקוף אותי, פיזית, כמה פעמים, וגם השמיע כמה שקרים סביב העניין הזה. לא חשוב. גם אז וגם עכשיו לא מדובר על טינה אישית כלשהי אליו. כמשורר וכסופר, בלי קשר לדעותיו הפוליטיות, לאור הוא מין צאצא תועמלני וחסר חן של חנוך לוין הנפלא (שכתב אגב שירים מסיתים הרבה יותר מהשיר של עמיר בניון, גם אם בכיוון הפוך). או של מאיר ויזלטיר (כשהיה במיטבו, וזה היה מזמן) ושל ברכט הגדול.

      אבל כללית, לא לאור וכשרונו הספרותי המוגבל מעניינים אותי. לא על כך מדובר כאן, אלא על הפרס שניתן לעוכר ישראל בזוי, גם אילו היה מוכשר בהרבה כסופר. פרס לנדאו שניתן לו מתקבל ויתקבל בהכרח כפרס לדעותיו הפוליטיות ולאמירות הכי מבחילות שלו. אין אופייני מזה לרפובליקה הספרותית שלנו, שנשלטת לחלוטין על ידי השמאל האנרכיסטי והילדותי בנוסח יהושע סיימון, מעורכי "מעיין", שנמנה עם שלושת השופטים שהעניקו ללאור את הפרס.

      ברור שאני מעדיף בהרבה את עמיר בניון. הוא הרבה יותר טהור ואמיתי מלאור, ובניגוד ללאור, הוא לא אלים ולא שקרן ולא מסית נגד ישראל. הוא גם כתב, בין השאר, את השיר הנפלא "עומד בשער" (שהפך לשיר ההמתנה הגדולה לשובו של גלעד שליט, אף שעניינו המקורי הוא הציפייה למשיח: "תבוא,/ אנחנו מחכים לך יותר מדי שנים/ אנחנו השתגענו אין לנו יותר פנים"). בניון כתב גם הרבה שירי אמת אפקטיביים אחרים, ובניגוד לז'אנר המזרחי, שהוא כביכול נמנה עליו, אין לו בכלל קלישאות שקריות מסוג כלשהו. לכן הוא לא שייך בעיני בכלל לזמר המזרחי. הוא לא קלישאת פופ מחונטרשת ממוסחרת וגם לא אושיית שמאל שונאת ומוגלתית. לכן התקשורת לא תחבק אותו באף אחד מקצותיה. לכן אגב גם אין לו סיכוי לקבל את הפרס הגדול של מפעל הפיס. לא בגלגול הנוכחי של התרבות העברית. זה שמור ליצחק לאורים שלנו.

      2. ושתי נחמות נפלאות

      ומול כל הסחי והמאוס הזה, חיינו בכל זאת מלאים חלקים נפלאים של איכות וטעם ויופי. סוג של נס מתמשך. הנה שני דברים נהדרים בשני תחומים: בטלוויזיה ובאופרה.

      א. "הספר מסביליה" – אופרה מקסימה בתל-אביב

      בזכות ידידי גואל פינטו, המעורב בעניינים, זכיתי לראות בפעם הראשונה בחיי (אני מודה לבושתי) אופרה, בבית האופרה הישראלי במשכן לאמנויות הבמה. אחת מהצגות הבכורה של "הספר מסביליה" (בקהל נראו בין השאר השר יעקב פרי והשדר אורן נהרי, איתו נכנסתי בהפסקה לוויכוח סוער בענייני אלוהים). הצגה מקסימה בלי גבול. כאילו שקעתי בחלום ליל סתיו איטלקי. מפואר ועממי. מצחיק וגרוטסקי. פתטי ומאוהב.

      אופרה הספר מסוויליה (יח"צ , יוסי צבקר)
      תיאטרון אהבה דרמטי. "הספר מסביליה" | צילום: יוסי צבקר

      שלוש שעות של מוזיקה מזומרת גאונית מהמאה ה-19 (רוסיני), ותיאטרון אהבה דרמטי פארודי, כי זו הרי מהות המחווה האופראית: המרחק הפארודי מן האירועים הרגשיים הכי עמוקים, כשהכל מוקצן בלי גבול. ותיאטרלי בלי מידה. ועדיין מכאיב ונוגע. במשך דקות ארוכות יכול מישהו לשיר לאהובתו בנוסח "אני אוהב אותך לנצח", או "שפתייך שושנים", בלי שמשהו מתחדש משורה לשורה. ובלי שאתה מבין את רוב המילים (התרגום מעל הבמה מועט ודחוק), אבל אתה מרחף עם המוזיקה וגם עם העלילה, עם כל הקיטש המוחלט שלה. סוג של סיפור לילדים, גם אם מדובר לכאורה בעסק של מבוגרים (אהבות, בגידות, תחמונים, קנאה): עם זמרים וזמרות איטלקיים וישראליים, שכל אחד מהם נשמע ונראה מקצוען מושלם (אהבתי במיוחד את רוזינה, זו שכולם מאוהבים בה, עם אנאליסה סטרופה האיטלקייה ונעמה גולדמן שלנו, המתחלפות בתפקיד הראשי), ועם תזמורת ומנצח ישראלי ( עומר ולבר), כבוד גדול. ההפקה כולה בעיקרה היא איטלקית, עם גיבוי ישראלי מופתי.

      יש לי רק הערה אחת, והיא בענייני התרגום: רק חלק מן הזמירות והדיבורים מתורגם, וגם זה מופיע אי שם ברום הבמה. אז נכון שמה שחשוב כאן הוא המופע האופראי עם כל תפארתו (ואת העיקר הרי אנחנו מבינים גם על פי התרגום המועט), אבל בכל זאת תרגום זמין ונוח בגובה העיניים היה יכול להוסיף לנועם הגדול. ומאחר שדווקא התרגום כאן הוא מעשה ישראלי נטו (בניגוד להפקה כולה, האיטלקית מעיקרה כאמור), חבל שהוא בולט כל כך בחובבנותו המסוימת לעומת שאר פרטי המופע רב-הקסם.

      3. "אבודים" – יותר טוב משקספיר

      הסדרה "אבודים" של רשת, יצירתו של הבמאי דוד דרעי והמגישה צופית גרנט, הגיעה בשבוע שעבר לסיומה המפואר, והיא הייתה משיאי חיינו הטלוויזיוניים בשנים האחרונות.

      ראיתי כמה מן התכניות בעונה הנוכחית, ושוב ושוב התרגשתי עד דמעות מתיאטרון החיים הטלוויזיוני הזה, שבו אנשים שלא ראו את אימם-אחותם-אביהם שנים ארוכות (ולפעמים כמעט מעולם לא) מנסים לאתר אותם, ולפעמים מוצאים.

      צופית גרנט באבודים (צילום מסך)
      צופית גרנט באבודים | צילום: צילום מסך

      הבימוי של דוד דרעי חשוף לגמרי, לא מתחכם, אבל עמוק לגמרי ורגיש לגמרי, כעומק הלב האמיתי והחוכמה האמיתית. גם צופית גרנט נהדרת, ולא פחות ממנה האנשים והנשים עצמם, המחפשים את החיים האבודים שלהם, ומתגלים בכל הגדולה האנושית הזאת של הכאב האמיתי והדיבור האמיתי, ששום אייטם טלוויזיוני מלאכותי לא יכול לעמוד מולם. אגיד יותר מזה: שום הצגה שייקספירית, נניח, לא מגיעה לקצה הריגוש שיכולה לרגש אותנו צופית גרנט והאבודים שלה. אין כמו החיים עצמם בשיאם. וכיף להיות עם הקהל שנתן לתכנית זו את רייטינג השיא לדרמה טלוויזיונית, כ-30%. ואני לגמרי מפרגן ל"רשת", עד שאני רואה את "הכל הולך", ואז אני רוצה לבטל לזכיינית את הזיכיון.

      3. יאיר נתניהו חזר לנורווגית שלו, איזה יופי

      יאיר נתניהו, סנדרה לייקאנגר (יואב דודקביץ')
      יאיר נתניהו וזוגתו | צילום: יואב דודקביץ'

      ובינתיים אני קורא עוד ידיעה משמחת ומוארת השבוע: יאיר נתניהו והחברה הנורווגית שלו חזרו, מול כל הכעס הגזעני של החלק החשוך בחברה הישראלית, ומול חוק הלאום היהודי המעליב והמטופש שרוצה נתניהו לחוקק. ואני מאוד מקווה שהנורווגית המקסימה לא תילחץ בשום שלב לעבור "תהליך גיור", שאינו אלא תהליך רבני משפיל ואידיוטי, גם על פי "חוק הגיור החדש" כביכול.

      אין סיבה שהזוג המתחדש, אם יבשיל לכלל נישואים, לא יעשה מה שעשה אבא נתניהו בנישואיו בארה"ב: התחתן בנישואים אזרחיים.