פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הכלבים ממשיכים לנבוח: "רוז ווטר" חשוב אבל לא מחדש שום דבר

      "רוז ווטר" הוא אחד מאותם סרטים שזוכים לבאזז בעיקר בזכות סיפור הרקע שלהם. אבל פרט לסיפור הרקע בו מככב ג'ון סטיוארט האם יש בסרט יותר מכוונות טובות?

      הכלבים ממשיכים לנבוח: "רוז ווטר" חשוב אבל לא מחדש שום דבר

      "רוז ווטר" מעלה שאלות חשובות על חירות האדם, כבודו, עמידה נחושה מול משטר עריץ וגם עד כמה על אדם להקריב את אושרם של עצמו ושל משפחתו על מזבח הציבור. אבל בעצם, השאלה המעניינת שהסרט מעלה היא אחת: האם ג'ון סטיוארט יודע לביים?

      "רוז ווטר" הוא אחד מאותם סרטים שזוכים לבאזז בעיקר בזכות סיפור הרקע שלהם: ג'ון סטיוארט, מנחה "הדיילי שואו" שנחשב, ובצדק, לגאון בתחומו ואחד שיצר מהפכה באופן שבו אמריקאים צורכים חדשות, בחר לעזוב את התוכנית שלו למשך חודשים כדי לכתוב ולביים את סרטו הראשון. הסרט מספר את סיפורו האמיתי של מזיאר בהארי, עיתונאי איראני-קנדי, שנעצר על ידי משטר אחמדינג'אד באשמת "ריגול" אחרי שדיווח על אי-סדרים בעקבות הבחירות לנשיאות בשנת 2009. למרבה האבסורד, אחד הטיעונים לאשמתו של בהארי היה הריאיון הפארודי שהעניק ל"דיילי שואו" – כי בכל הנוגע לביטחון המדינה, לרשויות באיראן אין שום חוש הומור ויכולת או רצון להבין פארודיה. את החודשים שבהארי עבר בבידוד בכלא האיראני לא היינו מאחלים לאף אחד, ובכל זאת, הסיפור שלו רחוק מלהיות המקרה הגרוע ביותר או המשמעותי ביותר של התנכלות משטר לאזרח; ג'ון סטיוארט, אפשר להניח, בחר בסיפור הזה מכיוון שהוא עצמו שיחק בו תפקיד עקיף והרגיש קרוב אליו.

      רוזווטר (יח"צ)
      האתגר הגדול של ג'ון סטיוארט (מתוך "רוז ווטר", צילום: יח"צ)

      אז הסיפור ידוע: אזרח שכל פשעו שהיה עד לאמת ודיווח עליה, נעצר יום אחד באשמה מגוחכת, ונזרק לכלא, שם מופעל עליו לחץ כדי להודות בהיותו מרגל עבור ה-CIA המוסד, ה-BBC, ה-NFL, מה שלא יהיה. זה סיפור חשוב עם מסר חשוב, וגם, בואו נודה בזה, קלישאה. רודנים ינסו לכלוא את האמת, אבל האמת תנצח. כדי להפוך את הסרט לראוי לצפייה, ולא רק חשוב, צריך לספר את הסיפור באופן שהיה מצליח לרתק גם צופים שלא יודעים שזה סיפור אמיתי ושלבמאי יש תוכנית טלוויזיה.

      חלק גדול מהסרט מתרחש ‏בחללים המוגבלים של בית המעצר שבו כלוא בהארי – תא כלא, חדר ‏חקירות, וחצר זעירה מוקפת ‏חומה, והבמאי המתחיל יודע להשתמש בחללים האלה בלי לשעמם. הרבה מהאחריות מוטלת על כתפיו של גאל גרסיה ברנאל, המגלם את בהארי, ועושה זאת היטב: זו לא הופעה שמדגישה את הסבל, אלא דווקא את הדרכים שבהם בהארי שומר על תקווה – משוחח עם קרוביו המתים, מאתר קרן שמש, ויוצר סוג של יחסי חברות משונה עם המתחקרים שלו. לפעמים זה נראה לא כמו מחזה של קפקא אלא כמו קטע הומוריסטי של חנוך לוין: האם החוקרים האיראנים באמת ‏מטומטמים כפי שהם נראים, או שהם רק עושים את עצמם? ‏לאורך רובו, הסרט לא מנסה להצחיק – מה זה פה, "הדיילי שואו"? אבל הרגעים הטובים ביותר בו הם דווקא הרגעים הבודדים שבהם האבסורד מגיע לגבהים בהם אפשר רק לצחוק. אפשר כמעט לחשוב שיוצר הסרט הוא מישהו שידוע בעיקר בזכות כישוריו הקומיים. בסרט משובצים גם רגעים של גימיקים ויזואליים – תמונות מהעבר שמוקרנות על גבי בניינים שבהארי עובר בדרכו, האשטגים שמשתלטים על העיר – אבל הם באים והולכים בלי שום המשכיות, ולא נראים שייכים לעולם של הסרט, כאילו עשינו הפסקה לרגע לפרסומת.

      רוזווטר (יח"צ)
      שומר על תקווה (מתוך "רוז ווטר", צילום: יח"צ)

      אין שום ספק בכוונות הטובות של הסרט – הוא מנופף בכנות בסיסמאות כמו "אי אפשר לעצור את האמת". אבל למען האמת, זה לא הסיפור הראשון בסגנון ששמענו, והוא לא מחדש הרבה: אף צופה בארה"ב, ובישראל על אחת כמה וכמה, לא צריך שיספרו לו שהמשטר האיראני הוא לא אידיאלי ושחופש הדיבור שם לוקה בחסר. "רוז ווטר" הוא סרט לא רע, אבל הוא לא מצליח להתבלט בין סרטים "חשובים" דומים. אז התשובה היא: כן, ג'ון סטיוארט יודע לביים. אבל, לפחות על פי הניסיון הראשון שלו, הוא לא מבריק בזה – לא ברמה שתצדיק עזיבה של הדיי ג'וב שלו.

      מה אתם חשבתם על "רוז ווטר"? ספרו לנו בפייסבוק