עמיר בניון "אחמד" (4:14)
ושוב, עמיר בניון זורק רימון הלם, בורח, רץ להופעה ב"זאפה", מעמיד פני שה תמים, מסרב לקחת אחריות על הפיגוע (כלומר, לבצע את השיר בפני קהל), חוזר הביתה, חוטף משהו לאכול, נושא תפילת ערבית, הולך לישון ומותיר אחריו כאוס, פילוג, זעם, זוהמה וחפירות פרשניות אודות מה שהתכוון או לא התכוון אליו.
ושוב, כולם הולכים שולל אחר המקובל המטורלל, נכנסים ללופים של מסקנות ודברי תוכחה, ומפספסים, אגב כך, אינדיקציה חד-משמעית נוספת לכך שבניון, נרקומן לשעבר, שוב מכור לסמים. אולי לא לאלה מהסוג שאחריו הוא רדף פעם, בלילות, כנער באר שבעי אבוד, אבל פרסום, כידוע, הוא סם לא פחות קשה מהרואין, אם לא הרבה יותר. מי שמפקפק בכך, כנראה עדיין לא התוודע ל"שירים" שבניון העלה לעמוד הפייסבוק שלו במהלך השנתיים האחרונות.
בהופעות הוא חמוד. שפת גופו מעידה על ביישנות, חוסר ביטחון, צנעה וחרדת קודש. גם בשיריו ה"רציניים", אלה שיוצאים לרדיו ומשתלבים באלבומים, הוא מקפיד לשמור על התנהגות נאותה. רק בפייסבוק הוא מרשה לעצמו לשחרר רסן כדי לספק את האובססיה שלו להכרה ולפרסום, או, כפי שמכנים זאת חכמי הקבלה, "הצורך לקבל". חשוב לזכור, בהקשר זה, שהאקסצנטריות של בניון היא, קודם כל, עניין אמוני.
בתור אדם ששואף לחיות על פי הלכות הזוהר, הוא מקפיד מאוד להפריד בין קודש לחול, וכדי להימנע מטעויות הוא אף מחלק את עצמו לשני עמיר בניונים: הבניון העליון "עומד בשער", ממתין לקב"ה ונחשב למוזיקאי מקובל גם במובן החילוני של המילה כזה שאפילו דמויות ממלכתיות כמו יהורם גאון וגלי עטרי חפצים ביקרו (ומבצעים את שיריו), הבניון התחתון חי בפייסבוק, נותן שם דרור ליצריו הפראיים, ובאופן כללי עושה רושם של אדם חלש, אנוכי ורדוף, שחייב לקבל, אחת לשבוע-שבועיים, את מנת הפרסום הבאה שלו גם במחיר של קרע עמוק בינו למעריציו השמאלניים.
הבניון הזה, הנמוך, לא רואה בעיניים, ולהבדיל מזה הגבוה, הוא גם לא ממש שומע באוזניים. אחרת, קשה להסביר כיצד מוזיקאי מוצלח שכמותו מוציא תחת ידיו שירים עד כדי כך גרועים וחסרי השראה, טקסטואלית ומוזיקאלית. אין צורך להתייחס יותר מדי ברצינות לשיר כמו "אחמד", לצורך העניין, שכן מדובר בשיר עם מנגינה שאף אחד, גזען ושונא ערבים ככל שיהיה, לא יכול לזמזם אותה, כך שמידת הנזק שעשוי להיגרם בעקבותיו היא ממילא מוגבלת.
בכלל, מומלץ להתייחס לעמיר בניון בדיוק כפי שהוא מתייחס לעצמו: לחלק אותו לשניים ולהמשיך לאהוב רק את זה הרציני, העליון, שממשיך לכתוב ולהלחין שירים שנוגעים באלוהים. את הבניון השני, שונא הערבים, אפשר להסיר מרשימת החברים בפייסבוק, או, לכל הפחות, להפסיק לתת לו שם לייקים. זה רק מחמיר את מצבו. הוא ממש לא צריך עוד סמים. הוא צריך תוכנית גמילה.
(אפס כוכבים)
יובל לב-טוב "אין ייאוש בעולם" (3:25)
לא רק ייאוש אין בעולמו של יובל לב-טוב. גם השראה, כישרון, מקוריות ועניין אין בו מה שמעלה, באורח מתבקש, תהיות בנוגע למידת אמינותו של הדובר בשיר, שכן להיות בלי השראה, בלי כישרון, בלי מקוריות ובלי שום דבר מעניין לומר או להלחין, זה מייאש נורא. מה, לכל הרוחות, גורם ללב טוב להאמין שאין ייאוש בעולם? הפיגועים בירושלים? חוק הלאום? יוקר המחייה? לא, באמת, באיזה עולם הוא חי? גם אני רוצה לחיות בו. לא ברחוב שלו, כמובן, כי הוא בטח ישיר שם כל הזמן מרוב חוסר ייאוש, אבל בעיקרון כן, יכול להיות נחמד שם, בעולם האסוציאציות הלא קשורות לכלום של יובל לב-טוב, שבו אין ייאוש, אין שכל ואין בעיות, ובהסתמך על שיר הנושא של העולם הזה ("אין ייאוש בעולם"), הדבר היחיד שיש בו, כל הזמן, כל יום, מבוקר ועד ליל, זה בר מצוות, חתונות ובריתות. איזה כיף. קשה לתאר. ולחשוב שאנשים כאן מתלהבים מבורה-בורה.
(כוכב אחד וחצי)
סיוון אלבז "חול ומלח" (4:05)
נכון, האלמנט המזרחי בשיר הזה לא לגמרי מצדיק את כניסתו לטורנו האהוב והמקופח, אבל כמעט כולם פה, בז'אנר השמרן הזה, הם זמרים גברים, כך שאם כבר צצה זמרת חדשה שעשויה, אולי, להתאים להגדרות המורחבות של המדור, ניתן לה צ'אנס, שיהיה. במחשבה שניה (שמגיעה אחרי מתן הצ'אנס), השיר הזה ריקני, סתמי וחובבני אפילו יותר מזה הקודם, של יובל-לב טוב, והשאלה, אם כן, היא מה חשוב יותר: לתת במה או לדאוג לרווחתו של הקורא והמאזין, שלא בהכרח יהיה מרוצה מזה שתוקעים לו כאן שירים משעממים, כאלה שאפילו לא עושים שמח כפיצוי על הפשטניות, רק בגלל שזמרת ים תיכונית חדשה חתומה עליהם.
לא, זה לא יפה לעשות ככה לקוראיו הנאים של המדור, ולכן אבקש מהם כעת סליחה על הזמן שבזבזו לצורך קריאת האייטם הזה ואאחל להם כל טוב והמשך קריאה מהנה. מה, אתם הולכים? די נו, באמא שלכם, עוד שנייה גומרים.
(כוכב אחד)
קובי אפללו "מראות" (3:38)
ראשון, תופס את האוזן מגע ידיו של שמוליק דניאל, האחראי לעיבוד המעניין, שמפגיש בין פאואר-קורדס מטאליסטיים, טמפו עצבני, באגלמה, עוד וחליל נאי. אחר כך, בפזמון החלש, ההתלהבות קצת יורדת. כנראה שזה גם קשור לכך שהבתים בשיר הטעון הזה של אפללו - סינגל ראשון מתוך אלבום חדש, שמהווה הצהרת כוונות ברורה למדי (משהו כמו "זהו, נמאס לי להיות זמר לכל המשפחה") הולחנו הרבה יותר טוב מהפזמון, וכתוצאה מכך הם מהווים בילד-אפ כוזב.
בדומה לעמיר בניון, נראה שגם קובי אפללו חש בימים רגישים אלה צורך לחדד את מסריו הלאומיים, ולהגישם לצד פלפל חריף, אווירה של מחאה, וגם, על הדרך, הומאז' מניפולטיבי קטן לאהוד בנאי והפליטים: "את תהיי לי עיר מקלט / בארץ המובטחת את זוהרת / מול המראות המשתנות / בין מחנות למגננות / עוד מצדיעים לדגל / כי התקווה תמיד בוערת". שלא כמו עמיר בניון, גרסתו של אפללו לענייני הלאום, היהדות והמאבק באויב לא מונעת מאימפולסיביות ולא מנוסחת ברישול ובפרימיטיביות שנושקת לאלימות מילולית ולהסתה. להבדיל מ"אחמד", "מראות" הוא שיר רציני, עם מילים ולחן. קרוב לוודאי שאותו דווקא כן ישמיעו ברדיו, ולכן הוא, שלא כמו הקשקוש של בניון, באמת עלול ללבות יצרים וסכסוכים. מה נעשה עם זה? לא יודע. שהשם ישמור אותנו.
(שלושה כוכבים)