מפתח סול: "שקשוק המפתחות" הוא מהספרים שעשויים לשנות השקפת עולם

בכישרון ובעדינות יוצאי דופן, ולפעמים גם בהומור, מתאר הסופר והקולנוען הצרפתי פיליפ קלודל את הוויי החיים בבית הסוהר באופן חי ומוחשי, כשמעל לכל מרחף צ?לם של הקרבנות

יונתן גרוסמן
קלודל מאתגר את המצפן המוסרי של הקורא כאשר הוא מראה כיצד גם לפושעים האכזריים ביותר יש צד אנושי, ובו בזמן הוא אינו מסתיר את הרוע ואת הברוטליות של מעשי הפשע שהם ביצעו, ולא מייחס משמעות עמוקה להצהרות החרטה והחזרה בתשובה שלהם

בית סוהר. יש מקום כזה, אין להכחיש. הוא חשוב לחברה שלנו. הוא הכרחי להבטחת שלמותה, לשמירת ביטחונם של החברים בה, של האנשים הנורמטיביים, כלומר שלנו. אף אחד לא חולק על קיומו, אנחנו פשוט מעדיפים להתעלם ממנו, להדחיק לשולי המחשבה את העובדה שהוא קיים, ודי קרוב אלינו בכל המובנים. מובן שאנחנו שמחים כשאנשים שמאיימים על שלמות החברה שלנו או על ביטחון החברים בה נענשים ומוכנסים לתוכו. אלה הרי אנשים רעים, מושחתים, מרושעים, אכזריים - כל מה שאנחנו מעדיפים להאמין שאנחנו לא.

לפעמים אנחנו עוקבים בעניין אחר הנסיבות שהובילו אותם לשם (חקירה משטרתית, מעצר, משפט), אבל מרגע שדלתות הברזל האלה נסגרו מאחוריהם אנחנו בדרך כלל מעדיפים לשכוח מהם. כל עוד לא איתרע מזלנו ונשללה חירותו של אדם קרוב אלינו, או שמישהו מפורסם נאסר ואנחנו מוכרחים לספק את יצר המציצנות שלנו בנוגע אליו, בית הסוהר הוא מבחינתו מושג מופשט, לא מציאותי; מקום התרחשות מלהיב של סרטים סטיבן קינגיים כמו "גרין מייל" ו"חומות של תקווה", או סדרות בדיוניות כמו "אוז" ו"כתום זה השחור החדש"; אוסף של סטריאוטיפים ודימויים, לא יותר.

בדיוק בגלל זה "שקשוק המפתחות" הוא יצירה כל כך מערערת ביטחון ומוסכמות. את הספר הזה (יותר קרוב לחוברת, למעשה: 10x18 סנטימטר, 66 עמודים נטו, משהו כמו שעה של קריאה, מקרה קלאסי של הגודל לא קובע) כתב פיליפ קלודל, הסופר והקולנוען הצרפתי, בעקבות 12 שנים שבהן הגיע מדי שבוע לכלא כדי ללמד שיעורי ספרות ולהכין את האסירים לבחינות הבגרות.

אין כאן עלילה, אין דמויות ראשיות, וזו גם לא מסת ביקורת חוצבת להבות. מה שיש זה אוסף של זיכרונות, אנקדוטות ורשמים מאותן תריסר שנים בסדר פחות או יותר אקראי. הקטעים הארוכים ביותר תופסים קצת יותר מחצי עמוד. הקצר ביותר הוא בן שלוש מילים ("התכוננו לכלא. כולכם". עמ' 69). ברוב המקרים אין קשר ישיר בין קטע לקטע, אבל כולם ביחד מצליחים להעניק תמונה חיה מאוד ועצובה מאוד של אותו עולם שלם שבדרך כלל נסתר מעינינו, של הכללים שלפיהם מתנהלים החיים בתוכו, ושל שלל הדמויות המאכלסות אותו וקשורות בו - אסירים, סוהרים, פקידים, שוטרים, שופטים, כמרים, נזירות, עובדים סוציאליים, מורים, הורים, רעיות, ילדים, כשמעל לכל מרחף צ?לם של אלה שלא נוכחים שם - קורבנות הפשעים.

בכישרון, ברגישות ובעדינות יוצאי דופן, ולפעמים גם בהומור, מצליח קלודל לתאר את הוויי החיים בבית הסוהר באופן חי ומוחשי, למרות המינימליזם שבכתיבתו. אין כאן שום רומנטיזציה של חיי הכלא, ולא נפקד גם מקומם של ההיבטים המכוערים והמזוהמים ביותר שלהם - הקולות, הריחות, החום והזיעה, הבורו?ת, האכזריות, השרירותיות, הגזענות, הייאוש, האלימות הסתמית או המתוכננת, הסמים והאלכוהול, מעשי האונס, הרציחות וההתאבדויות בתוך הכלא, וכמובן הפשעים המחרידים שהמוסד הזה חב להם את קיומו.

תמונת הכריכה של "שקשוק המפתחות" (צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע ירושלים)
בכישרון, ברגישות ובעדינות יוצאי דופן, ולפעמים גם בהומור, מצליח קלודל לתאר את הוויי החיים בבית הסוהר באופן חי ומוחשי, למרות המינימליזם שבכתיבתו. אין כאן שום רומנטיזציה של חיי הכלא, ולא נפקד גם מקומם של ההיבטים המכוערים והמזוהמים ביותר שלהם

ולצד זאת, במידה פחותה הרבה יותר וללא ניסיון מלאכותי להשוואה או לאיזון, גם קומץ רגעים יפים ואנושיים - שירים נוגעים ללב שכתבה אסירה, סיפור אהבה בין שני אסירים שהמשיך גם לאחר ששניהם השתחררו, שאיפות תמימות וילדותיות של אסירים החולמים על חייהם לאחר השחרור, שמחתם של האסירים שהצליחו לעבור את בחינת הבגרות, סוהרים טובי לב שמנחמים אסיר השב ממשפטו לאחר שנגזר עליו עונש מאסר כבד. ולפעמים גם שילוב בין היופי והכיעור, שאחראי אולי לקטעים העוצמתיים ביותר ביצירה, כמו סיפורה של נדין, "כה רכה וקשובה לרך הנולד של אחת האסירות, אף שהיא עצמה נאסרה על שרצחה את תינוקה בן שמונת השבועות בהטחת ראשו בקיר" (עמ' 35).

כך או כך, קלודל מנסה להימנע משיפוט מוסרי של תלמידיו הכלואים. בפעם היחידה שהשתכנע לכתוב מכתב המלצה לאחד מהם הוא התחרט על כך עמוקות לאחר מכן, כשדמיין את פניו הנדהמות של קורבן הפשע בעת הקראת עדות האופי בבית המשפט (עמ' 49). הוא מספר שהצליח להיות בכלא ולשוב לשם בכל פעם מחדש, רק הודות לכך שהדחיק את פשעיהם של האסירים שאותם פגש ולימד, ניסה להשאיר אותם מעבר לשולי התודעה שלו כל זמן שהיה שם.

הוא מאתגר את המצפן המוסרי של הקורא כאשר הוא מראה כיצד גם לפושעים האכזריים ביותר יש צד אנושי, ובו בזמן הוא אינו מסתיר את הרוע ואת הברוטליות של מעשי הפשע שהם ביצעו, ולא מייחס משמעות עמוקה להצהרות החרטה והחזרה בתשובה שלהם. וכפי שאין כאן שיפוט, אין גם התנשאות, ולא תחושה שהמספר הוא אדם טוב יותר או מוסרי יותר ממושאי הסיפור.

הביקורת המרומזת היחידה היא כלפי מערכת הכליאה עצמה - תנאי המחייה של האסירים, המגבלות הרבות והלא הגיוניות שנכפות עליהם, וההתמקדות בענישתם ולא בשיקומם - וכלפי מצקצקי הלשון למיניהם, שמניפים את דגל המוסריות והאנושיות כאשר הם מעבירים ביקורת על הנעשה בכלא, אבל מתעלמים מאנושיותם של האסורים בו.

הצניעות וחוסר היומרה של קלודל - וראוי לציין שהתרגום העדין של שי סנדיק מסייע להעביר את התחושה הזו - נובעות בין היתר מהכרה בפריבילגיות שמהן הוא נהנה בהיותו אדם חופשי הבוחר להגיע לכלא מרצונו. כך, בסוף הספר הוא מבקש לסייג את כל הנאמר בו, ומסביר ש"אינני יודע אם אפשר לדבר על בית סוהר אם מעולם לא שהית בו" (עמ' 78). אפילו האפיגרף של הספר הוא בסך הכול ההגדרה המילונית של המושג 'בית סוהר'.

בית הכלא בספר אינו מורכב רק מאסירים. תשומת לב רבה מוקדשת גם לסוהרים, להתנהגותם בתחומי הכלא, ולהשפעת הכלא על חייהם מחוצה לו. שקשוק המפתחות שהעניק ליצירה את שמה הוא מוטיב חוזר בה, ומתוארים בין היתר סוהרים שלא יכלו יותר לשאת את העבודה בבית הסוהר, שיצאו מדעתם, "ושסיבובי המפתחות במנעולים היו בעבורם כבדים כמו עונשי מוות" (עמ' 67). מסופר גם על סוהרים אחרים, שהחיים בכלא נחרטו בהם עד כדי כך שכאשר נתקל בהם קלודל במקרה במקומות ציבוריים בסופי השבוע, כשהם עם נשותיהם וילדיהם, היו מנענעים את מפתחות המכונית כאילו היו צרור מפתחות תאי הכלא שלהם (עמ' 77).

בהקדמה מיוחדת שחיבר הסופר לכבוד צאת המהדורה העברית (שנפתחת במשפט שובה הלב "ידידיי היקרים מעבר לים, אני מאושר וגאה לדעת שהספר יופיע בעברית") הוא מסביר ש"הכלא הוא עולם בתוך עולמנו. הוא מעוצב בצלמנו. הוא דומה לנו וחושף אותנו". לדבריו, גם לאחר שהוא עצמו נשבר והפסיק להגיע לכלא, משהו מהמקום נשאר בו ושינה אותו לצמיתות. חלקיק מאותו חומר משנה תודעה וערטילאי מצליח לעבור גם לקוראי "שקשוק המפתחות", ואולי אפילו יגרום לנו להסתכל אחרת על העולם שלנו, ועל אותו עולם שבתוך עולמנו שמתאר קלודל.

סנדיק ספרים, 80 עמודים / תרגום: שי סנדיק

עוד באותו נושא

פרקליטות העם: "תיקים מהסנגוריה" היא כתב אישום חברתי

לכתבה המלאה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully