מבין התבניות העלילתיות שחוזרות על עצמן בסרטים הוליוודיים, אחת הנפוצות היא סיפורי ה"אבהות האלטרנטיבית הלא צפויה": מעשיות על גברים מזדקנים ומרירים שלא מסוגלים להיות נחמדים אפילו ליתוש, אבל אז פורשים חסותם על ילדים שבמקרה נקרו בדרכם, מלמדים אותם איך לשרוד את העולם, ולומדים בעצמם איך לפתוח מחדש את לבם.
תבנית זו מאפשרת לקולנוע הוליוודי לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה: גם להגיש לנו קיטש וסנטימנטליות, אבל גם לשמור על פאסון חצוף ואנטי-ממסדי דרך דמותו של האבא הלא קונבנציונלי. לא פלא, אם כן, שראינו את הסיפור הזה חוזר על עצמו בשלל סרטים, כמה מהם מעולים: למשל "בד סנטה", אחת הקומדיות האמריקאיות הטובות של שלהי העשור הקודם.
בסוף השבוע האחרון, עלה לאקרנים בארץ "וינסנט הקדוש", עבודת הביכורים של תאודור מלפי, והתגלה כי גם הוא מתבסס על התבנית העלילתית המוכרת. במקרה זה, ביל מארי מגלם את הדמות בשמה נקרא הסרט: גבר שחי בגפו, ואיבד עניין בכל חוץ מאשר במירוצי הסוסים, אלא שאז מגיעים שכנים חדשים אם חד-הורית ובנה, ילד ג'ינג'י זב חוטם שזקוק נואשות לבייבי-סיטר ולדמות אב בחייו. מפה לשם, אם ראיתם סרטים דומים, אתם יכולים לתאר לעצמכם איך זה יתפתח.
התסריט של מלפי מלא רגעים שכבר ראינו כמותם בעבר. למשל, הסצנה שהיתה שחוקה עוד בימי "הסיפור שאינו נגמר", בה הילד סופג חבטות מבריוני הכיתה עד שמגיע חברו החדש ומציל אותו. נוסף לכך, יש כאן גם סתם קלישאות קולנועיות רגילות. למשל, הגיבור מתרועע עם פרוצה, שהיא כרגיל בהוליווד רוסייה במוצאה וכמובן טובת לב שהרי מי ראה אי פעם בקולנוע זונה עם לב מאבן, או סתם אדישה? ברור שחייב להיות לה לב זהב.
אך למרות כל זה, קשה לעמוד בקסמיו של "וינסנט הקדוש", והוא מצליח להתעלות מעל חומרי הגלם הנדושים ולספק חוויה חיננית, מהנה ונוגעת. אמנם ניכר שמלפי עדיין בוסר, ועדיין הוא מתגלה כאן כתסריטאי מוכשר להפליא, עם חדות אבחנה, תזמון וחוש הומור. הודות לכך, היוצר הטירון מצליח להוסיף טאץ' מבריק משלו גם לסצנות הבנאליות ביותר, ובצד זאת מדי פעם גם מפתיע בסיטואציות מקוריות ומשעשעות. כתוצאה מכך, בכל פעם שקומדיה זו מנסה להצחיק היא מצליחה, ויש בה מינון גבוה של הלצות: בדיחה טובה אחת לכמה דקות.
כתסריטאי, מלפי גם יודע מתי להיות מפוקס. בזכות זאת, "וינסנט הקדוש" מגיע לשיאו בכל פעם שצריך, והוא חזק במיוחד בשני החלקים החשובים ביותר: הפתיחה, שסוחפת מספיק כדי להכניס אותנו לעולם של "וינסנט הקדוש", והסיום שמרגש דיו כדי להוציא אותנו מהאולם עם ממחטות מקופלות בידינו.
מלפי ניחן ביד טובה גם כבמאי. לסרט יש קצב, וגם ברגעים שאינו מפתיע, הוא לא משעמם. אך מעל הכל, הוא מצטיין בעיקר בהדרכת השחקנים ומלכתחילה בליהוק שלהם. הקולנוען פגע בול, ובחר לשני התפקידים הראשיים את מי שהם ככל הנראה האידיאלים ביותר לדמויות הללו.
המובן מכל יהיה לדבר בעיקר על ביל מארי, שמחצין כאן שוב את האישיות הקולנועית המיוחדת ומלאת העוקץ שלו: גלגול אנושי של חתול זועף או של ינשוף מנומנם, חמוץ ומסוגר, נרגן ומהורהר, אך בכל זאת אבהי ומלא רוך. האופי הזה מושלם לדמות האבא המאמץ עם הפה המלוכלך, ולכן פלא שאיש לפני מלפי לא הפקיד בידיו תפקיד שכזה.
מארי מוכיח כאן שעדיף מאוחר מאשר לעולם לא, אך עד כמה שהתצוגה שלו כאן מענגת, הוא עדיין אינו הכוכב האמיתי של הסרט. תואר זה שמור לשחקן הרבה פחות מנוסה ומפורסם ממנו: ג'יידן ליברהר, שבגיל 11 עושה את תפקידו הקולנועי הראשון בדמות בן טיפוחיו של הגיבור, וצולח את טבילת האש בצורה כל כך מרשימה, שרק טבעי היה לגלות כי לוהק כבר לכמה פרויקטים נוספים, וקל להמר שבקרוב נראה אותו בעוד שלל סרטים.
ליברהר אף ראוי לתואר ילד הפלא הרשמי של הוליווד. בהופעת הבכורה שלו, הוא מפגין את הכריזמה, הביטחון והרהיטות של אובמה בימי 2008, ולרגע לא נראה כאילו שהוא מזייף בגרות במלאכותיות. לאורך כל הדרך, התגלית מתנהלת באופן הכי טבעי, אמיתי ואמין שיש.
התוצאה של כל זה כה מתוקה, עד שבסופו של הסרט, לצופה מתחשק לאמץ את ליברהר, ובמידה שלא יהיה פנוי למצוא מישהו אחר לעשות עליו בייבייסטר, או פשוט לעשות ילדים בעצמו. "וינסנט הקדוש" הוא יותר מסתם קומדיה נחמדה הוא תשדיר לעידוד ילודה.
ומה אתם חשבתם על "וינסנט הקדוש"? ספרו לנו בפייסבוק