ראש השנה היה, כרגיל, סיוט, מה שהבטיח על פי כל כללי ההיגיון שאחיו - כיפור וסוכות - יהיו סיוט אף הם, ולמעשה, אם אחיה לראות את חנוכה, הרי שאני נס פך השמן בעצמי. בסביבות ארוחת החג העשירית בערך, כשנתח עבה של כבד אווז עשה דרכו הבוטחת אל בטני הכבר-לא-שטוחה, היתה לי לפתע הארה שכזו, ולשנייה חשתי כאחד האווזים האומללים שפוטמו באכזריות לטובת מתכוניה של אימי, כדי שתוכל היא לפטם אותי ולהגישני למאכל אל פיו הפעור של גורלי האכזר.
את האתגרים הקיבתיים ייתכן והייתי סובל בשקט, לו היו אלה מגרעותיו היחידות של החג, אבל התקפי בולמיה יזומים בשילוב פס הקול הקקופוני של משפחתי הבלתי נלאית הפכו את החג לחוויה טראומטית להפליא, והבריחוני בחזרה אל דירתי ביום השלישי של החג חבול ונבול, תומתי מחוללת וכרסי העבה לוקחת את כל צולי הפרגיות מפארק הירקון גם יחד.
משפחתי, שתחיה ובמלואה, מזכירה לי מזה זמן את בני דודנו הערבים. לא מתוקף היותם מעריצים גדולים של גמלים או של חומוס, וחלילה לא בבחינת "דודה טובה היא דודה מתה", אלא משום השלם המשפחתי הבעייתי שלהם, העולה בגדול על סכום כל חלקיו. כיחידים, בני משפחתי, ממש כמו בני המיעוטים האמורים, הם פרטים טובי לב ונעימים, חמים מאוד ונדיבים, אך בקבוצות גדולות מצטיירים לפתע אלה ואלה כמפלצת מולטי-ראשית מסוכנת, אשר בשם המסורת עוד תזרז את קבורת כולנו. ממש כמו העם הפלסטיני התובע ובצדק את חלקו באדמה אשר עבד, תובעת משפחתי את חלקה בחיי, וגם בהכירה את אורחותי המשוקצים, ממשיכה להטרידני בשאלות חטטניות, בכל מפגש. ולי - הכובש חסר האונים - אין הכלים להתמודד מדי שנה עם "מתי כבר נראה חבר" ו"למה אתה שותה כל כך הרבה", יותר משיש לי היכולת להשיב לשאלות שמפנה אלי גולש "וואלה!" הממוצע, שעיקרן "מה זה ההומו הזה?".
אח שלי טולסטוי (ומה זה ההומו הזה?!) קבע כבר כי כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך שכח הרוסי לציין כי הן כולן גם מעייפות ומלאות וכי בניהן לא מאושרים כלל וכלל. ההימלטות מהסאגה המשפחתית שלי - דקה לפני שמישהו מציע שאעשה איזה גשר עד לכיפור - היתה מתוכננת היטב. אור לשעה חמש אחר הצהריים עזבתי את קריית השמחה, כמה מפתיע - בעיצומה של ארוחה משפחתית, בטענה שכואב לי הראש ושרק בבית יש לי את האקמול מהסוג הטוב, וחתכתי לכיוון ביתי השקט נטול הילדים, עם רוח הפרצים הנעימה שנושבת מהמקרר הריק.
ייאמר לזכותי, בין השאר, כי לאחר שעצרתי בבלוקבאסטר והושטתי ידי לקחת את הדי.וי.די של "הבחורים בחיי" עם דיוקנה של דרו בארימור על העטיפה, באמת ובתמים סבור הייתי כי זהו סרט על הבחורים בחייה של דרו בארימור, וכי סטטיסטית חייב לפחות אחד מהם להיות חתיך. את התקציר על גב הסרט לא טרחתי לקרוא כיוון שהייתי הלום מזון ויין, ויותר דחוף היה לי להתקדם לכיוון הדלפק, שם עמד העובד האהוב עלי, כדי לפרש כהרגלי את דבריו המועטים כהזמנה לסקס. "12 ש"ח", הוא נבח עלי, "איחרת ביומיים עם 'ג'יפרס קריפרס'". אבל קולו היה מלא תשוקה.
להעצמת חוויית הצפייה הזמנתי למקום את מה שבריג'ט ג'ונס מכנה ביומנה הראשון "משפחתי העירונית". מדובר בזוג חברי הקרובים אורי וגיל, אנשים אנינים ואציליים מאין כמוהם, שאישיותם האריסטוקרטית כה צורמת על רקע הנוף הישראלי, שבעוד שבועיים בדיוק אורזים מטלטליהם היוקרתיים ונוטשים אותי ללא בושה לטובת דוקטורט בקיימברידג', שם אין ארוחות חג המוניות, הטלוויזיה מצוינת והמוזיקה טובה.
קיימברידג' קיימברידג', אבל לא היו השניים מספיק אינטליגנטיים כדי לנחש שאין סיכוי שאעמוד בהבטחתי הטלפונית לקחת את "ליקוי חמה מקנדהאר" - אותו הם כצפוי מתים לראות - ושכרגיל ינצח טעמי הרע את אמינותי המפוקפקת, ושוב ייתקעו פרחי קיימברידג' העדינים עם איזה חרא הוליוודי, דוגמת יצירתה העדכנית של דרו בארימור, אשה שאולי מיזמזה לאי.טי את האצבע בגיל חמש, אבל מאז לא ידעה סרט אחד סביר.
כגודל החג, גודל האכזבה. "הבחורים בחיי", בניגוד לציפיות, איננו סרט על בחורים ואפילו לא סרט על חיים. זוהי סאגה משפחתית, גרועה עוד יותר מזו שלכם, המענה את הצופה בשני סיפורים מקבילים, באחד בברלי (דרו בארימור) בת ה-15 יולדת בן לא רצוי וסוגרת חשבונות עם הוריה, ובשני היא כבר בוגרת ושמנה ויוצאת למסע עם ג'ייסון, בנה בן ה-20 (אדם גרסייה), הסוגר מצידו את החשבונות איתה. כדי להרבות בזוועה מתרחשים שני הסיפורים בסיקסטיז ובאייטיז בהתאמה, שניהם ארוכים כרשימת המגרעות של כל אחד מהעשורים המתועבים האלה, משוללי היגיון או חן ומשפילים רגשית את כל מוסד המשפחה. וכך, במקום המקלט המיוחל מהכביסה המלוכלכת שלי, התפלשתי ארוכות בלבניה המטונפים של דרו בארימור, ונאלצתי לעמוד בשעתיים של עולם שכולו ארוחת חג אחת גדולה, בו אנשים שמנים יולדים ילדים ללא הרף ומאשימים אותם באומללותם.
כל זה שעה שקיטורים קולניים נשמעים בלי הפסקה מגזרת קיימברידג' המתחממת, שם אין מבינים מה זה הקישורים הנראטיביים העלובים האלה, מדוע הדיאלוגים כה מופרכים ולמה לעזאזל אם האידיוט כבר גמר אומר להביא סרט אמריקאי כושל, לא יכול היה לבחור ב"משחק ריגול" עם בראד פיט, בו על פי חצי הצמד קיימברידג', "הוא אולי מוריד חולצה". כל תפוח בדבש, כל דג אפור המעוטר בגזר וכל דוד שיכור ומתנה קמצנית לחג עדיפים על "הבחורים בחיי", סרט שיתרונו היחיד בכך שלדמויותיו הכוח להאיר גם את הגרועה במשפחות באור בהיר, צחור ומחמיא, ולהורידכם על הברכיים בהכרת תודה, על שדרו בארימור איננה אחותכם, בתכם או הגרוע מכל - אמכם.
אשר לבארימור היללנית, היא חתיכת בחורה דיס-פלסטית ועקומה שאין לה איבר אחד בגוף המסונכרן פרופורציונאלית לאיבר אחר. אין אפוא פלא שה"בחורים" האמורים בחייה הם בסך הכל בנה הרכרוכי ואביו המסומם, ואף אחד מהם לא מגלה בה יותר מדי עניין, לא בסיקסטיז, אז היא מעוברת ומשמינה, ולא עשרים שנה אחר כך, שם טרם הורידה את הקילוגרמים של הלידה, ורק הוסיפה עליהם סנטרים למכביר ותספורת מיקי חיימוביץ'.
לראשונה מזה עידנים הסכמנו צוות
פיסט-חג
12.9.2002 / 9:46