ריטה יאהן פרוז: "סרט פצצה לגבה"

לצד סיבות שונות מדוע לא לסור לבית הקולנוע לשם צפייה בסרטים מהאזורים הפחות ממופים על פני הכדור, כמו למשל בעיית שינון הקרדיטים בסוף, יש אחת טובה שמזכה מכל וכל: רק לניגרז מותר לקרוא לאחיהם לשכונה "ניגרז", רק למזרחי מותר לבקר פנים שונות של המזרחיות, ורק לדובר קוזאשווילי מותר להציג באור מלעיג את מנהג נישוק פין האב במסורת הגרוזינית. בימי הפוליטיקלי קורקט, מי שרוצה לומר משהו שאינו קורקטי - כלומר כן ואמיתי, לא סתם פולקלור להמונים - ולהיוותר בחיים, כדאי שיוודא קודם כל שמשפחתו עומדת בתנאים, ורק אז יתחיל לעשות סרטים. לעסוק בכיף הגדול שבהתעללות באמריקה, כולם רשאים.

אמנם "באראן" של הבמאי האיראני המצליח מג'יד מג'ידי אינו עוסק במישרין בנושא עסיסי וברור מאליו בקולנוע האיראני, כסגירותה שלא מרצון חופשי של החברה החומייניסטית, אך יש בו בכל זאת גילויים של קטגוריה חברתית מכיוון לא צפוי אך מוכר לאוזן ישראלית רגישה – יחס לעובדים זרים. לא לפיליפינים אקראיים, כי אם לאפגאנים עקורים, שנמלטו לאזורי הספר של איראן מאימת מלחמת רוסיה-אפגניסטן, ושלעומתם קוראי המגזין "מנילה-ת"א" עושים בישראל חיים משוגעים. התנגשותם של הזרים עם נציגי החוק היא אחד משיאיו של הסרט היפה הזה, שלאחריו פתאום מקבלת העלילה תנופה רגשית עזה על חשבון הנימה הביקורתית.

אל הנושא הטעון הזה מגיע הסרט מנקודת מוצא שונה מאוד – התאהבות נעורים. רובו של הסרט מתרחש בתוך אתר בנייה של בניין מגורים עירוני, שם עובד לאטיף החצוף כמעין עוזרו האישי של מנהל העבודה הרחום, רחמאר, ונהנה ממעמד אלגנטי של מחלק תה בשעה שיתר הפועלים המבוגרים, ביניהם האפגאנים הלא-חוקיים, קורעים את התחת. אל המקום מגיע רחמאט, נער אפגאני שמחליף את אביו משולל הזכויות שנפל ונפצע, והוא יורש את מקומו של לאטיף שנשלח לבצע תפקיד מיוזע. מהר מאוד מתברר שהבן אינו אלא בת בשם באראן, ומאותו רגע לאטיף העצבן, שרקח ימים ולילות מזימות קטנוניות כנגדה, יוצא באבירות להגנתה.

ממש כמו באגדות, מג'ידי מספר, בעזרת הצילום היפה של מוחמד דאוודי, על התאהבות קסומה שמקורה בסודה הגדול של באראן, ואיך שהיא מבגרת, מעדנת, ומוציאה מלאטיף את האדם שבעצמו וכך גם מחלצת את הטוב שבו. נשיאת סוד גדול טומנת בחובה גם אחריות כבדה, והמסע הפנימי שעובר לאטיף מרגע התוודעו אליו, עובר למרכז הפריים. מנער מרוכז בעצמו הוא נעשה בהדרגה איטית – והבימוי של מגי'די מצטיין בהדגשת שינויי הניואנס - לאדם שער למצוקה הגדולה שנמצאת סביבו ופועל במידת יכולתו למיגורה, אף יותר מהמבוגרים קשי היום שהוא חי ביניהם. אלה שנדמה כי היכולת להתאהב ולשמור אמונים כבר אינה מנת חלקם.

הקולנוע האיראני, שמשגשג מאז שנות התשעים, הוא דל אמצעים אך אינו דל מטרות. הוא פועל ברשיון מלא מטעם ההנהגה ומתפקד כ"קולנוע לאומי", כלומר קולנוע שמגשים יעדים לאומיים. הבכיר שבהם הוא קריאת התגר על ההגמוניה של המוצרים האמריקאים, שכניסת חלק גדול מהם לטהרן נאסרה (ועל כן מרנינה במיוחד היא העובדה שהסרטים האלה מצליחים בארה"ב). כמו תכונות ההישרדות בממלכת החיות, האבולוציה פיתחה זן של במאים איראנים מוכשרים שיודעים לייצר שם סרטים מורשים על החיים עם מסרים עוקפים שתולים. "באראן" של מג'ידי לא שונה מהם.