תל אביב, חורף, 1967
עד כמה שהיה ידוע לו, הוא היה אשר גורי. הוא פקח את עיניו בדירה ריקה. העיניים התרגלו לאפלולית החדר. פיסות רוחביות של קרני ירח לבנות דקות חדרו מבעד לתריסים מוגפים. אשר גורי העביר כף יד שמאל בשערו. מחלפותיו היו ארוכות, סבוכות. הלחות שיוותה להן מראה של מקלות רכים או של אטריות. עיסה רקותיו. הראש כאב. הגרון ניחר, טעם של קבס. צקצק בלשון. ניסה ללחלח את היובש בחלל הפה. טעם גושי ליחה קטנים וצמיגיים. התרומם לאט, נשען על המרפקים, נתמך בכפות הידיים. הצליח להתיישב על מיטת הסוכנות של ברזל פשוט, שעליה מזרן ממולא קש. כופף מעט קדימה את פלג גופו העליון, חיפש על המרצפות המעוטרות ערבסקות חומות-כתמתמות את מתג החשמל שליד המיטה. גישש רגע ארוך בחשכה, מצא את בית המתג של מנורת הלילה הקטנה, תוצרת טרנס קונרן, עשויה פליז, הבסיס והאהיל צבועים ירוק בהיר. הדליק את המנורה. מעט אור צהבהב, זוויתי, נפל על המזרן ושמיכת הפיקה.
דירות ריקות הפחידו אותו. הדירה הקטנה הזו הייתה ללא ספק ריקה. חדר וחצי. שלושה חלונות. אחד בחדר הגדול, אחד במסדרון הקטן שבין החדר הגדול לחדר המקלחת ואחד בקיטון השינה. כשהם פתוחים ותריסיהם מורמים, ניתן לראות בעדם את קטע פינת הרחובות גורדון ודיזנגוף.
מסך לוחי פלסטיק דמויי עץ, מעין קיר שהוא דלת הזזה, חצץ בין שני חלקי הדירה. מבטו של אשר גלש אל עבר החדר הגדול. הייתה בו ספה דו מושבית ישנה תוצרת רוסיה, מרופדת עור חום מרופט משנים של שימוש וטלטולים, שסבתו הורישה לו. לרגלי הספה שכבה מחצלת קרם בהירה. לצדה, שידת עץ. עליה, לצד הרדיו, ניצב פטפון-מזוודה תוצרת דנסט. הפטפון היה סגור עכשיו, ונראו בו רק ארבעה כפתורים מפלדה מחורצת. בשעות הלילה, באור ענברי דל של קרני ירח, דמה הפטפון לחרק ענקי כהה שעדיין לא ניתן לו שם מדעי. לצד הרדיו ומכונת הכתיבה מדגם הרמס בייבי היה הפטפון הפריט החשוב ביותר בדירה. על הרצפה בסמוך לשידה, כנגד הקיר, עשרות בודדות של תקליטים. חלקם זרים ("הביטלס", "הטרמלוס", "בוב דילן", "פיטר, פול ומרי", "המחפשים", "פרדי והחולמים", "מתבודדי הרמן"), חלקם ישראליים (להקות צבאיות- הנח"ל, פיקוד צפון, פיקוד מרכז- "בצל ירוק", "התרנגולים", "הצ'יזבטרון", "הגשש החיוור במועדון הסנטר הכפול-שמחת זקנתי").
מכונת הכתיבה נחה במרכזו של שולחן עבודה קטן. מעליו, על קיר שהיה בעבר מרופד טפטים של ברוקד פרחוני - שקולפו כשאשר גורי עבר לגור בדירה - נתלתה כרזה ממוסגרת, ששלטו בה צבעי אדום וצהוב. "עד כלות הנשימה" של ז'אן לוק גודאר. במרכזה, ז'אן פול בלמונדו וג'ין סיברג. אשר גורי ביקש להידמות לבלמונדו: השיער הנוטה קדימה, פסוקת בצדו הימני, פאות הלחיים חלקות וארוכות, יורדות מצדעי הראש. אשר ביקש להתלבש כמוהו, במידת האפשר - חולצות מפוספסות ומקטורנים כהים של קורדרוי או כותנה. ביקש להחזיק ולעשן את הסיגריה באותו האופן שבו בלמונדו מחזיק את הסיגריות שלו.
לצד דלת הכניסה לדירה עמד שרפרף עץ קלוע ועליו מכשיר הטלפון, עשוי בקליט בצבע שנהב. אנשי שירות הדואר הביאו אותו שבועיים קודם לכן. אשר גורי הזמין את הטלפון לפני שנה והתפלא על הזריזות שבה הותקן. הטלפון היה גולת הכותרת של הדירה.
השעה הייתה חמש וחצי לפנות בוקר, יום שבת. אשר לא אכל מיום שישי בצהריים. שינה של שעה וחצי. הוא קם מהמיטה בקושי רב. הלך, יחף, לחדר המקלחת שבצד קיטון השינה. חדרון הרחצה היה צר וצפוף. המקלח נתלה אל מול האסלה. לא הייתה ביניהם מחיצה או וילון. כשאשר גורי התקלח הוא נאלץ לסגור את מכסה האסלה ולאחר מכן לנגבו במגבת ולגרוף את המים במגב אל חור הניקוז. אשר נתן אור פלורסנטי בחדרון הרחצה. נפל על ברכיו, רכן מעל האסלה והקיא מעט. הוא לא אכל מספיק כדי להקיא ממש. התרומם באיטיות, פרש את כף ידו ונשען כנגד הקיר. בידו השנייה משך בשרשרת דקה וכבדה שבקצה ידית עץ. מים ירדו מהניאגרה התלויה על הקיר אל האסלה.
נעמד כפוף, כל כובד משקלו נתמך בכפות ידיו שעל הכיור. בחן ארוכות את הפנים הניבטות אליו מן המראה. פניו היו חיוורות. תספורת הבלמונדו שלו סתורה על מצחו, רקותיו, לחייו. העיניים- חומות, גדולות בדרך כלל, מלוכסנות במרומז עם הדהוד קל של אפיקנטוס - היו עכשיו שני פסים צרים המנסים להסתגל לנגיהת אור הפלורסנט. האף היה האות V נוטה על צדה. הסנטר מרובע, באמצעו חריץ קל. ניצנים של זיפים, נקודות שחורות-אפרפרות, תת עוריות אך מורגשות, כיסו את החלק התחתון של פניו.
"אתה נראה רע חביבי," אמר אשר גורי אל הדמות הניבטת אליו מן המראה. סובב את הברז, עשה כפות ידיו מעין קערה, אגר בהן מים והתיז על פניו. העביר כף יד רטובה לאורך הפנים, מלמעלה למטה. המראה מעל לכיור הייתה דלת של ארונית עץ. אשר פתח את הדלת ובהה בפנים הארונית, בוחן שני מדפים עמוסים לעייפה: סכיני גילוח פרמה שרפ מפלדת אל חלד בחפיסת דיספנסר, מי חיטוי לאחר הגילוח של יצהר, אבן גילוח אנטיספטית, משחת שיניים, מברשת שיניים, מכונת גילוח. הסתבך כשחיפש שם טיפות אופטלגין להקהות את כאב הראש הנוראי הזה והדקירות מאחורי העיניים. אצבעותיו נתקלו בשפופרת משחת שיניים ישנה של אסותא. השפופרת נפלה מהארונית ופגעה בכיור ברעש עמום. אשר אסף אותה וצחצח שיניים. שעה שירק את תערובת המים והמשחה, עצר והטה אוזן. זרימת המים לא הייתה הצליל היחיד שהרעיש את עולמו באותו רגע. סגר את הברז והקשיב. הקולות היו פנימיים. הדים של רעש: רעש מטוסים, צעקות חסרות פשר, מכונות ירייה, קולות נפץ. ניער את ראשו לאות סירוב, כמי שממאן להאמין. ההד העמום, הטורדני, הבלתי פוסק באוזניו, תורגם אצלו למועקה פיזית של ממש. אגלי זיעה קרה נתלו על המצח הרחב ומשם זלגו לאורך לחייו. הלחיים היו חמות. הלב הואץ. אשר גורי התנשף בכבדות, נשען עדיין כנגד הכיור, ראשו מוטה מטה. הרעש חייב להיפסק. ההדהוד באוזניו, אמר בינו לבינו, אינו אלא תולדה של בילוי. את כל שעות הערב והלילה העביר בקליפסו, מועדון לילה ברמלה.
הוא יצא וחצה את החדר הגדול אל המטבחון שבקצהו המרוחק, הקרוב לדלת הכניסה. במטבחון, על שיש אפרפר, היו מונחים פתיליה, כף חשמלית, כוס זכוכית דקה נתונה במסגרת מתכת עם ידית אחיזה, בקבוק ברנדי מדיצינל של כרמל מזרחי ושלושה בקבוקי בירה גולדסטאר שאחד מהם היה ריק.
אשר גורי התיז סודה מסיפון זכוכית גדול. הוא מילא כוס זכוכית כהה, אסף סיגריה מהחפיסה, הצית אותה. עטה על עצמו את מעיל הדאפל קוט ויצא אל הגג. היה פברואר והיה קר. הגג היה לשון אבן מלבנית מוארכת. בין חלון לחלון הונח כיסא נצרים שהשאיר אחד הדיירים הקודמים. אשר גורי ישב הרבה על הגג, אם באשכול חבריא, אם לבד. הישיבה לבד הייתה מועדפת עליו בלילות או בשעת הנץ. אחר הצהריים ובערבים ישב עם חברים, שתו בירות, קוניאק, ערק זחלאווי. פרקים עישנו שם גם איזה צינגלה. עכשיו אשר גורי התיישב על כיסא הנצרים. היכסא היה לח. שעה שהגיש אל פיו את כוס הסודה, כף ידו רעדה. גם זו האוחזת בסיגריה רעדה. השמים החליפו צבעים באופק. הים התיכון נראה מהמרפסת כטס מתכת סגול. אשר גורי מעולם לא ראה מתכת סגולה. מחשבות מהסוג הזה לא עזרו לו להירגע. הוא ניסה לחשוב על נשים; על הבחורות הדקות בחצאיות המיני שרכשו פה ב"איווניר", בפינת הרחובות ממש מתחת לבניין שלו. חשב איך הן רקדו הלילה בתספורות הכוורת (או הבננה, תלוי מאיזה חלק של תל אביב אתה בא) האסופות על ראשיהן. חשב על חזיות גביע המשוות לחזה מראה מחודד, חרוטי. חשב על ביריות. הוא מעולם לא פגש בחורה שלבשה ביריות מלבד אלו שתיאר בסדרת ספרי 'הבלש הבריטי' שלו. שלח חיוך קטן אל הגג הריק.
השחר, במזרח, גירד את היום. השמש טיפסה בתנועה דחפורית ונתלתה על קולבי השמים. הוא סיים את הסיגריה אבל לא מצא מאפרה. כיבה הסיגריה על רצפת הבטון האפור של הגג והטיל את הבדל המת מטה, אל הרחוב.
בצעדים כבדים, דמויי גילופין, צעד בחזרה לקיטון השינה, בוהה בכפות רגליו שנדמו בעיני רוחו לסנפירים אליפטיים. אין בטבע סנפירים אליפטיים. אפילו בשעת בוקר מוקדמת זו, מעיו חמרמרים, ידע שאין בטבע סנפירים אליפטיים.
בקיטון השינה סגר את דלת ההזזה, הגיף עד תום את התריסים בניסיון לחסום חדירה של אור מבעד לרפפות. הדליק את תנור הפיירסייד הנמוך. התפשט ועלה על יצועו. עדיין הזיע זיעה קרה. היה בטוח שכל מיני חרקים מטפסים עליו. שכב במיטת הסוכנות הישנה ולא יכול להפסיק ולשמוע את הרעשים האלו של א-סמוע. ביקש לא לזכור את א-סמוע, ביקש עצמו לא לחשוב על א-סמוע. ביקש להפוך את א-סמוע לסתם. לעניין חסר צורה ברורה שצורתו צורת סתם. כל כך רצה לשכוח את א-סמוע.
אשר גורי רצה להאמין באותה שעת בוקר מוקדמת שהזמזום הבלתי פוסק באוזניו הוא תוצאה של הבילוי במועדון הקליפסו ברמלה אמש. אשר ניסה לחשוב רק על מוזיקה ועל בחורות ונרדם תוך שהוא מדקלם את כותרת הכתבה האחרונה שלו בשבועון "העולם הזה": "גבירותיי ורבותיי - פנו מקום לקצב".
"הבלש הבריטי" מאת איתמר הנדלמן סמית יצא לאור בהוצאת כתר ספרים. 351 עמודים.