דווקא ידעתי שהוא היה בצינוק, לא ידעתי שהיה הומו

כשהולכים להצגה רוצים ליהנות ממה שלתיאטרון יש להציע, וכשהולכים לסרט רוצים ליהנות מקולנוע. אינסוף מחזות זכו במהלך השנים לגירסאות קולנועיות, חלקן מוצלחות יותר, חלקן מוצלחות פחות. ממש כמו קנת בראנה, שנראה היה שהתמכר למחזותיו של שייקספיר ("הנרי החמישי", "מהומה רבה על לא דבר", "המלט" ועוד), כך גם אוליבר פרקר נשבה בקסמו של אוסקר וויילד. אך בעוד בראנה מפליא ומפעים בעיבודיו הקולנועיים, פרקר מדשדש הרחק מאחור.

"בעל אידיאלי" מ-99' הוא סרט טוב פי כמה מ"חשיבותה של רצינות" (וגם מחזה טוב יותר). פרקר, שכל שלושת סרטיו הם עיבודים של מחזות, יצר סרט כמעט נטול אמצעים קולנועיים, שכל קסמו נבע מהטקסטים הנהדרים של וויילד. הסרט מאוד מהנה ומאוד מצחיק, אך בפירוש סרט שרואים בבית ולא בקולנוע. נורא כיף לצחצח שיניים לפני השינה כשמצב הרוח הטוב של הסרט עדיין מלווה אותך.

ב"חשיבותה של רצינות" השקיע פרקר בניסיון להפוך את הסרט ליותר קולנועי, אבל מאמציו בעיקר חיבלו בתוצאה הסופית. רוב ההתחכמויות הקולנועיות מאטות את הזרימה העלילתית ומחבלות בקצב ההתרחשות. זו מכה שיכולה להיות קטלניות לכל סרט, אבל הבעיה העיקרית כאן היא חוסר האחידות הסגנוני. רגע אחד המצלמה מטיילת ברחבי הסצינה כאחוזת טירוף, ורגע מאוחר יותר עוברים לסגנון הבימוי האולפני של פופוליטיקה. למזלו של פרקר, המחזה של וויילד מוכיח עצמו כעמיד ביותר בפני התעללות (אחרי שלוש גירסאות קולנועיות ואינסוף גירסאות טלוויזיוניות, הוא כנראה כבר רגיל להיות מוכה) ומצליח לשעשע ולהקסים למרות הכל.

רופרט אוורט ("החתונה של החבר שלי", "המפקח גאדג'ט"), שאינו חביב עלי בדרך כלל, יוצר את הרושם שנולד לשחק את דמויותיו של וויילד. הוא מצליח לשדר את הקינקיות השבעה המאפיינת אותן בטבעיות קלילה ומרשימה. הקאסט בכללותו מוצלח למדי, למעט אולי ריס ויתרספון ("לא רק בלונדינית"), שלמרות היותה חיננית ביותר, חסרה את הנוכחות הדרושה בכדי לגלם את ססילי הדעתנית, מה גם שכל ניצוץ של כימיה בינה לבין אוורט מקרי לחלוטין.

למרות שיש להניח שאפילו אם טקסט של וויילד היה מולבש על ג'ק, ג'אנט וכריסי ב"שלושה בדירה אחת", התוצאה היתה מוצלחת, צריך בכל זאת לתת לפרקר קרדיט על שהוא מצליח לספק מאה דקות של הנאה, וגם על כך שהעלה מחדש את וויילד על סדר היום.