לא רק המערכת הפוליטית בישראל סערה השבוע: גם עונת הפרסים היתה כמרקחה, וחשבונות הטוויטר של מי שעוקבים אחר תעשיית הקולנוע כמעט והעלו עשן מרוב חדשות.
היו לכך שלושה גורמים מרכזיים. קודם כל, סוף כל סוף התקיימה הקרנת הבכורה של "לא נשבר", דרמת מלחמת העולם השנייה שנחשבה עד כה למשה כחלון של המירוץ לזהב: האקס-פקטור שמצטרף אל הדבוקה ויכול לשנות את פני הדברים. נוסף לכך, כחודש לפני פרסום המועמדויות של האקדמיה האמריקאית לקולנוע, החלו כמה ישויות יוקרתיות אחרות להודיע על המועמדים והזוכים שלהם, מה שנתפס לרוב כאינדיקטור טוב לקראת האוסקר. כדובדבן על הקצפת, כמה מן המרכזיים בכלי התקשורת של עולם הקולנוע פרסמו את רשימות סיכום השנה שלהם, וכל זה מאפשר לנו להתחיל לענות על שלוש שאלות מרכזיות.
מה השתנה במאזן הכוחות של קמפיין האוסקר?
בגדול? שום דבר. ההתרחשויות השבוע לא הובילו לתזוזות, ואנחנו פחות או יותר באותה נקודה בה היינו בשבוע שעבר. יש לכך שתי סיבות: קודם כל, "לא נשבר" של ג'ולי אמנם גרף מחמאות וסומן כשם שצריך לקחת בחשבון, אבל לא יצר סביבו איזשהו קונצנזוס נלהב, כך שהוא נותר סתם עוד מועמד פוטנציאלי, כמו הרבה סרטים אחרים השנה.
גם בהכרזות הזוכים השונות שנערכו השבוע, לא נרשם קונצנזוס, וכל אחד הלך לכיוון אחר: איגוד המבקרים הניו יורקי בחר ב"התבגרות", שהוכתר גם כסרט השנה של המגזינים הבריטיים הנפוצים והמשובחים "אמפייר" ו"סייט אן סאונד"; פרסי גותהאם, המתמקדים בקולנוע עצמאי, פירגנו ל"בירדמן"; הנשיונל בורד אוף ריוויו, גוף קיקיוני ומיושן שזוכה להכרה רק בגלל הוותק שלו ומפני שהוא מקפיד לחלק את העיטורים לפני כולם ובכך לתפוס כותרות, הפתיע ושלף את "A Most Violent Year" - דרמת פשע תקופתית שעד עתה נותרה בצל של הפייבוריטים הכבדים, ועכשיו זזה למרכז הבמה, אבל קשה להאמין שתצבור מספיק מומנטום כדי ללכת על הקופה.
בקיצור, עונת הפרסים דמתה בימים האחרונים למסיבת יום הולדת ביסודי, בה אף אחד לא יוצא בלי שיקבל שקית הפתעה מלאת ממתקים. אז כולם זכו, אבל כולם גם הפסידו, כי ההישגים של האחד ביטלו את האחר. בשנים שעברו, בשלב זה של השנה כבר היה בדרך כלל די ברור מי הולך לזכות באוסקר לסרט הטוב ביותר. הפעם, אמנם "התבגרות" עדיין נספר אצל רוב החזאים כמועמד מוביל, ולו כברירת מחדל, אבל איש מהם לא יופתע אם הוא ייעקף בסיבוב בידי כל אחד מן הבאים "בירדמן", "לא נשבר", "סלמה" ואולי גם "משחק החיקוי" הבריטי, שתומכיו מן הממלכה המאוחדת עוד לא היו מעורבים בהצבעות השבוע.
הזוכה בפרס הסרט בדרך כלל דומיננטי בקטגוריות המרכזיות האחרות, ולכן לערפול סביבו יש גם משמעות נוספת המירוץ לפרסי הבמאי, התסריט, השחקנים הראשיים וכיוצא בזה פתוחים גם כן, ובהנחה שמגמת הפיצול תימשך, הם יישארו כאלה ממש עד טקס האוסקר עצמו ב-22 בפברואר.
מה שכן, אפשר לכל הפחות לפזר ערפל שהיה כבד מדי עד השבוע האחרון, ולהעריך מי יהיו המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. "התבגרות", "בירדמן", "סלמה", "לא נשבר", "משחק החיקוי" ו"A Most Violent Year" שם בוודאות של 99.9 אחוזים. ל"התיאוריה של הכל", "צלף אמריקאי" של קלינט איסטווד, "נעלמת" ו"וויפלאש" סיכויים טובים עד מעולים להשתחל פנימה גם כן, ואם אחד או שניים מהם לא יעשו זאת ויישאר מקום לאחרים, "פוקסקצ'ר" ו"מר טרנר" יהיו הראשונים להסתער על השלל. לעומת זאת, מועמדות של "מלון בודפשט הגדול", "בין כוכבים" ו"Into The Woods" כבר נראית בשלב זה כסנסציה.
כיצד השפיע השבוע האחרון על הקולנוענים הישראלים?
במה שהיא ככל הנראה השנה הפורייה והמוצלחת בתולדות הקולנוע הישראלי, רק טבעי כי שבוע לוהט כזה יישא עמו שלל בשורות רלוונטיות לתעשייה המקומית, וכך אכן קרה.
ראשון היה "הנסיך הירוק", הסרט התיעודי של נדב שירמן, שקיבל ביום שני מועמדות מטעם גילדת המפיקים לפרס הדוקו. זה כמובן פרגון יפה כשלעצמו, אבל היה ברור שאין להסיק ממנו יותר מדי מסקנות להמשך, שכן הוא לרוב אינו מעיד על המתרחש באוסקר. ואכן, אמש פרסמה האקדמיה רשימה התחלתית של 15 מסמכים דוקומנטריים, מהם בסופו של דבר תיבחר חמישיית המועמדים, ומקומה של היצירה הישראלית נפקד ממנה.
שירמן, אם כך, הוסיף את המועמדות של גילדת המפיקים לרשימת כיבודים נאה שכללה חשיפה בינלאומית רחבה, ביקורות משבחות ברחבי העולם וזכיות בפסטיבלים החשובים של מוסקבה ושל סאנדנס, אבל את ההישג של "שומרי הסף" ו"חמש מצלמות שבורות" הוא כבר לא ישחזר.
גם בגזרת "גט" לא היה משעמם. אמש בצהריים פרסם וראיטי, המגזין החשוב בהוליווד, את הרשימה המסורתית של "עשרת אנשי הקולנוע המבטיחים של 2014", ובין אלה אפשר למצוא גם את שלומי ורונית אלקבץ. יחד איתם זכו לכבוד גם השוודי רובן אוסטלונד ("פורס מאזו'ר") והארגנטינאי דמיאן זיפרון ("סיפורים פרועים"), שאולי יתחרו עמם השנה על האוסקר, וכן עוד כמה מהשמות הכי לוהטים בתעשייה כרגע, ובהם אווה דוורני, שככל הנראה תהיה מועמדת השנה בקטגוריית הבימוי על "סלמה".
ל"גט" עוד אין תאריך הפצה בארצות הברית. "אפס ביחסי אנוש", לעומת זאת, מופץ שם כבר מסוף השבוע הקרוב, ורוב המבקרים כבר התחילו לגמור עליו את ההלל, אם כי הוא לא חמק מביקורת פושרת ב"ניו יורק טיימס". מנגד, הבמאית טליה לביא זכתה לחיזוק מאינדי וויר, האתר החשוב בעסקי הקולנוע העצמאי, שבחר בה כאחת מעשרים הפריצות הקולנועיות של השנה.
אינדי וויר גם טרח לציין לשבח את יובל אדלר, במאי "בית לחם" ואת נדב לפיד, ש"השוטר" שלו יצא השנה בארצות הברית. בינתיים, בצרפת כבר עסוקים בסרטו השני, "הגננת", שהופץ במדינה לפני כמה שבועות והוכרז כאירוע תרבותי. בהמשך לכך, הדרמה הפואטית הזו כיכבה בגיליון החגיגי של מחברות הקולנוע, מכתבי העת הוותיקים והחשובים בעולם, ושלושה מן המבקרים שלו ציינו אותה ברשימות עשרת הסרטים הטובים של השנה. אם לא די בכך, הרי שמכל הבמאים בעולם, נבחר הישראלי לשבת כאחד הנציגים הבינלאומיים בחבר השופטים בראשותו של מישל גונדרי במסגרת הפסטיבל הענקי שמקיימת מדי ינואר העמותה למען הפצת קולנוע צרפתי בעולם.
איזה סרטים קטנים יחסית קיבלו דחיפה השבוע?
בסיכום כל הרשימות של המבקרים השונים, גיבשו "מחברות הקולנוע" רשימה גדולה אחת לסיכום 2014, ובניגוד לנורמה, את המקום הראשון לא תפס "התבגרות" אלא דווקא "Li'l Quinquin" של ברונו דומון. גם שאר הטבלה רחוקה מהוליווד "להתראות לשפה" של ז'אן-לוק גודאר במקום השני, "מתחת לעור" המהפנט והמופשט של ג'ונתן גלייזר במקום השלישי, "מפה לכוכבים" של דיוויד קרוננברג במקום הרביעי וכך הלאה.
אותו "מפה לכוכבים" מככב בצמרת ברשימת סרטי השנה של ג'ון ווטרס, מן הבמאים המופרעים בכל הזמנים שכרגיל לא איכזב והגיש מצעד יוצא דופן, עמוס בחירות שלא תמצאו בשום מקום אחר. את מקומות 2-3, למשל, העניק לשני סרטים כמעט אוונגרדיים - "Charlie Victor Romeo" ו"חטיפתו של מישל וולבק". מעטים צפו בהם עד עכשיו, אבל הודות להכללתם ברשימה זו הם תפסו קצת כותרות ואולי ימשכו עתה כמה מעריצים חדשים.
בכלל, זה היה שבוע טוב לכמה יצירות שאולי מעט נשכחו בתוך הנחשול האינסופי של הסרטים שיוצאים מדי שנה, ונותרו במשך 2014 בצלם של שוברי הקופות האימתניים או זוכי הפסטיבלים הגדולים. למשל "הקופסונים", מעדן האנימציה הבריטי שבארץ הופץ אך ורק בגרסה מדובבת ובכך נגזל מן הקהל הבוגר. השבוע נודע כי הוא עקף את "סרט הלגו", "הדרקון הראשון שלי 2" ושאר הפקות הענק ההוליוודיות, ונרשם כמוביל במספר המועמדויות לפרסי האנני מטעם התאחדות האנימציה הבינלאומית.
עוד סרט שהיה עד כה בעיקר מנת חלקם של יודעי ח"ן הוא "The Babadook"של ג'ניפר קנט, דרמת אימה אוסטרלית טובה ומיוחדת, שלא הופצה בארץ והוקרנה כאן אך ורק במסגרת פסטיבל ירושלים. השבוע, היא קיבלה את הפרס לעבודת ביכורים מטעם איגוד המבקרים הניו יורקי, והלוואי שהזכייה הזו אכן תעלה לה את הפרופיל ותחשוף אותה לקהלים חדשים. מגיע לה.
ולסיכום וכסגירת מעגל שמתקשרת לכל מה שהוזכר כאן: מגזין הקולנוע הבריטי המושקע והמשובח Little White Lies לא התעצל, ובמקום סתם לשרבט סיכום שנה עשה זאת באמצעות וידאו יפהפה, הממחיש איך 2014 הזכירה לנו שוב למה אנחנו אוהבים קולנוע.
חדי העין, אגב, ישימו כאן לב לקטעים קצרים משני סרטים של יוצרים ישראלים "כנס העתידנים" של ארי פולמן ו"אפס ביחסי אנוש" של טליה לביא. ככה זה: כשנלי תגר מצמידה לרקה אקדח סיכות, גם מבקרי הקולנוע הבריטים עומדים דום.