פרק ראשון מתוך "אני מרגיש יותר טוב", ספרו החדש של מחבר "העדינות"

הכל מתחיל בכאב גב בספרו החדש של דויד פואנקינוס. יחד עם הסבל הפיזי מתחילים חיי הגיבור להתפרק נדבך אחר נדבך, הוא יוצא למסע אחר מה שמחולל את הכאב ולאט לאט מצליח שוב לנשום

מערכת וואלה!
04/12/2014
דויד פואנקינוס(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)
אין שום דבר יוצא דופן לספר; כלומר הכול היה ברור. היה לנו נעים יחד. טיילנו, הלכנו לקולנוע, דיברנו על מה שאנחנו אוהבים. אחרי שנים רבות כל כך עדיין היה מרגש לחשוב על התקופה ההיא, על ההתחלה. נדמה היה לי שאני יכול לגעת בימים האלה בידי

כשסיפור מתחיל, יודעים. הבנתי מיד שמשהו קורה. כמובן, לא יכולתי להעלות על דעתי את כל התהפוכות שעוד יבואו. תחילה חשתי כאב עמום; רגישות בגב התחתון ותו לא. זה מעולם לא קרה לי, אין סיבה לדאגה. זה ודאי מתח שנובע מעומס הדאגות שהצטבר לאחרונה.

סצנת הפתיחה התרחשה ביום ראשון אחר הצהריים; אחד מאותם ימי ראשון של תחילת השנה שמזג אוויר נאה שורר בהם. אתה שמח לראות את השמש, גם אם היא שברירית והפכפכה מעט. אשתי ואני הזמנו זוג חברים לארוחת צהריים, בעצם אותו זוג שהזמנו תמיד: החברות איתם הייתה, כמו אהבתנו שלנו, מעין שגרה. אם כי פרט אחד השתנה. עברנו לגור בפרוורים, בבית קטן מוקף גינה. היינו גאים מאוד בגינה שלנו. אשתי שתלה שם שיחי ורדים מתוך התמסרות כמעט ארוטית, והבנתי שהיא תולה במטרים הרבועים הספורים האלה של ירק את כל תקוותיה החושניות. לפעמים הייתי מצטרף אליה ושוהה איתה בקרבת הפרחים, ואז היינו חווים מין התפרצויות של העבר. היינו עולים לחדר השינה כדי להיות שוב בני עשרים למשך עשרים דקות. אלה היו חוויות נדירות ויקרות ערך. עם א?ליז תמיד היו רגעים גנובים שחמקו מל?או?ת החיים. היא הייתה חמה, היא הייתה מצחיקה, ובכל יום בירכתי על החלטתי הנפלאה לעשות איתה ילדים.

כששבתי מן המטבח ובידי המגש שעליו הנחתי ארבעה ספלי קפה, שאלה:
"אתה בסדר? אתה נראה לא טוב."
"קצת כואב לי הגב, זה שום דבר."
"זה הגיל..." נאנח א?דו?א?ר, בנימה האירונית שאפיינה אותו תמיד.
הרגעתי את כולם. אני טיפוס שאינו אוהב להיות במוקד תשומת הלב. מכל מקום, לא נעם לי להיות נושא לדיון. אך לא יכולתי לחמוק מזה: הוספתי לחוש מין נשיכות כאב קלות בגב. אשתי המשיכה לשוחח עם חברינו, ואני לא הצלחתי לעקוב אחרי מהלך השיחה. הייתי מרוכז כולי בכאב, וניסיתי להיזכר אם התאמצתי במיוחד בימים האחרונים. לא, שום דבר לא עלה בדעתי. לא הרמתי שום דבר, לא עשיתי תנועה חריגה, גופי לא סטה מן המסלול הרגיל שום סטייה שהייתה עשויה להסביר את הכאב הנוכחי. למן רגעי הכאב הראשונים חשבתי שהעניין עלול להיות חמור. מתוך חוש לא הקלתי ראש במה שקרה לי. האם בימינו אנו מתוכנתים לחשוב תמיד על הגרוע מכול? שמעתי על חיים רבים כל כך שהחריבה מחלה.
"רוצה עוד קצת עוגת תותים?" שאלה אליז, וקטעה את ראשיתו של התרחיש הקודר שרקמתי. הושטתי את הצלחת כמו ילד. בעודי אוכל התחלתי למשש את גבי התחתון. נדמה היה לי שהבחנתי במשהו בלתי רגיל (מין בליטה), אבל לא ידעתי אם מה שחשתי היה אמיתי או פרי דמיוני וחששותי. א?דו?א?ר הפסיק לאכול וסקר אותי: "עדיין כואב לך?"
"כן... אני לא יודע מה יש לי," הודיתי, ופניקה קלה נשמעה בקולי.
"אולי כדאי שתלך לשכב," הציעה סילבי.

סילבי הייתה אשתו של א?דואר. הכרתי אותה בשנה האחרונה של לימודי בתיכון. כלומר יותר מעשרים שנה קודם לכן. כבר אז הייתה מבוגרת ממני בשנתיים; פער גילים הוא המרחק היחיד בין שני אנשים שאי אפשר לצמצמו. בהתחלה נמשכתי אליה, אך היא תמיד לא ראתה בי אלא ילד. לפעמים הייתה לוקחת אותי בשבתות לבקר בגלריות קיקיוניות, או בתערוכות מאולתרות שרק אנחנו פקדנו. היא אמרה לי מה מוצא חן בעיניה ומה לא, ואני ניסיתי לפתח את טעמי העצמאי (לשווא: הסכמתי איתה תמיד). כבר אז הרבתה לצייר, ובעיני הייתה התגלמות החופש והחיים האמנותיים; כל הדברים שמיהרתי כל כך לוותר עליהם כשנרשמתי ללימודי כלכלה. קיץ אחד היססתי, כי רציתי לכתוב. מכל מקום, הייתה לי תוכנית מעורפלת לס?פר על מלחמת העולם השנייה. ובסופו של דבר יישרתי קו עם דעת הכלל ובחרתי בתחום מעשי. למרבה הפלא, גם סילבי עודדה אותי ללכת בכיוון זה. והיא לא קראה שום דבר שכתבתי: עצתה לא נבעה אפוא מהערכה נמוכה של עבודתי. כנראה לא האמינה שיש ביכולתי לחיות חיים לא יציבים, מלאי ספקות וחוסר ודאות. כנראה היה לי פרצוף של בחור יציב. פרצוף של בחור שיגמור בעוד עשרים שנה בבית בפרוורים עם כאב גב.

מתוך תמונת כריכת "אני מרגיש יותר טוב" של דויד פואנקינוס(צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

כמה חודשים אחרי שהכרנו, הציגה סילבי בפני את א?דואר. בצלילות הודיעה: "זה הגבר של חיי." הביטוי הזה הרשים אותי תמיד. עדיין מרתקת אותי הרהיטות הגרנדיוזית הזאת, היציבות העצומה הזאת בעניין שהוא בלתי צפוי ביותר: האהבה. איך אפשר להיות בטוחים שההווה ילבש צורה של תמיד? אבל היא כנראה צדקה, שהרי השנים לא פגמו באותה ודאות ראשונית. הם היו אחד מאותם זוגות מפתיעים שאיש לעולם אינו מצליח לתפוס מה יש להם במשותף. היא, ששיבחה כל כך באוזני את אמנות חוסר היציבות, התאהבה אהבה מטורפת בסטודנט לבריאות הפה. במשך השנים גיליתי את הצד האמנותי שבא?דואר. הוא היה מסוגל לדבר על עבודתו מתוך התלהבות של יוצר; בלהט היה גומע קטלוגים של אביזרי שיניים בחיפושו אחר הצעקה האחרונה בתחום הגשרים. אדם צריך להיות מטורף במובן כלשהו כדי להעביר את חייו בהתבוננות בשיניהם של אחרים. לקח לי זמן להבין את כל זה. אני זוכר שאחרי שפגשתי אותו בפעם הראשונה, שאלתי את סילבי:
"בכנות, מה מצא חן בעינייך בו?"
"איך שהוא דיבר על הטוחנות שלי."
"תפסיקי, תהיי רצינית."
"אני לא יודעת מה מצא חן בעיני בו. זה פשוט קרה."
"את לא יכולה לאהוב רופא שיניים. אף אחד לא יכול לאהוב רופא שיניים. אנשים נהיים רופאי שיניים כי אף אחד לא אוהב אותם..."
אמרתי את הדברים מתוך קנאה, או רק כדי להעלות חיוך על שפתיה. היא העבירה יד על פני ואמרה:
"אתה תראה, גם אתה תאהב אותו."
"..."
לתדהמתי הרבה, היא צדקה. א?דואר נעשה חברי הקרוב ביותר.

כעבור כמה חודשים נקרתה האהבה גם בדרכי. הדבר התרחש בפשטות רבה. במשך שנים הייתי מתאהב בבחורות שלא זיכו אותי במבט. רדפתי אחרי הבלתי מושג, וחוסר ביטחון כרסם בי. כמעט ויתרתי על הרעיון להיות שניים, ואז הופיעה אליז. אין שום דבר יוצא דופן לספר; כלומר הכול היה ברור. היה לנו נעים יחד. טיילנו, הלכנו לקולנוע, דיברנו על מה שאנחנו אוהבים. אחרי שנים רבות כל כך עדיין היה מרגש לחשוב על התקופה ההיא, על ההתחלה. נדמה היה לי שאני יכול לגעת בימים האלה בידי. והתקשיתי להאמין שהזדק?נו. ובכלל, מי מסוגל להאמין בהזדקנות? הנה, א?דואר וסילבי עדיין לצדנו. אנחנו סועדים יחד, אוהבים לשוחח על אותם נושאים. החיים לא הכניעו אותנו. שום דבר לא השתנה. שום דבר לא השתנה, מלבד דבר אחד: הכאב שאני חש היום.

בעצתה של סילבי עליתי לשכב. ראשי היה סחרחר כמו אחרי ערב של שתייה. אבל שתיתי רק כוס יין בתחילת הארוחה. הכאב הוסיף להציק לי, בלתי נדלה. כעבור כמה דקות ניגש אלי א?דואר:
"מה שלומך? אנחנו דואגים לך..."
"זה לא מצחיק, אני רציני."
"אני יודע. אני מכיר אותך מספיק טוב בשביל לדעת שלא מתאים לך לעשות הצגות."
"..."
"אני יכול לראות איפה כואב לך?"
"פה," אמרתי והצבעתי אל האזור האמור.
"אם אתה מוכן, אני אעיף מבט."
"אבל אתה רופא שיניים."
"כן, אבל גם רופא שיניים הוא רופא."
"אני לא רואה קשר בין הגב לשיניים."
"שמע, אתה רוצה שאעיף מבט או לא?"
הרמתי את החולצה, וידידי מישש את גבי. אחרי כמה רגעים שבהם ריחפה באוויר אפשרות של בשורה רעה, הודיע בנימה מרגיעה שאינו חש בשום דבר מיוחד.
"אתה לא מרגיש את הבליטה הקטנה?"
"לא, אין שם כלום."
"אבל אני מרגיש אותה."
"זה טבעי. כשאדם חש כאב, לפעמים הוא מדמיין שינויים בגוף. זו מין הזיה שקשורה לכאב. זה קורה הרבה למטופלים שלי. נדמה להם שהלחי נפוחה כשהיא לא."
"אה..."
"הכי טוב שתיקח שני אקמול ותנוח קצת."
בתוך תוכי חשבתי: הוא רופא שיניים. הוא נתן לי עכשיו אבחנה של רופא שיניים. הוא לא מבין כלום בגב. שום רופא שיניים לא מבין בגב. הודיתי לו מן השפה ולחוץ, ואחר כך ניסיתי לישון. למרבה הפלא, שתי הטבליות היטיבו אתי. ונרדמתי. בזמן המנוחה חשבתי שהכאב היה חזיון תעתועים והכול יבוא על מקומו בשלום. כשהתעוררתי הבטתי מבעד לחלון. חברינו כנראה הלכו: אליז כרעה על ברכיה בגינה והריחה את פרחינו. לפעמים – איני מבין כיצד – נשים מרגישות כשמסתכלים עליהן. כבמטה קסמים נשאה אשתי את ראשה אל?י. היא שלחה אלי חיוך, ואני השבתי לה חיוך. חשבתי שיום ראשון הזה עתיד להיהפך סוף-סוף ליום ראשון של ממש. אבל בסוף היום חזר הכאב ביתר שאת.

"אני מרגיש יותר טוב" מאת דויד פואנקינוס, בתרגום לי עברון ועקנין, ראה אור בהוצאת כתר

עוד באותו נושא

פרק ראשון מתוך המותחן הבריטי "האשם", של ליסה בלנטיין

לכתבה המלאה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully