"היה זמן בו הרגשתי שיכול להיות שאני המשיח, שיש לי כוחות נבואיים", אומרת מירב גרובר. "הדבר הראשון שאדם מחפש אחרי מזון ואוויר הוא שייכות. בפעמים שבהם לא הייתי שייכת לקבוצות, היתה לי הרגשה שיכול להיות שאני המשיח. כדי להרגיש שיש לי תפקיד חברתי. ראיתי את עצמי מרפאה ועוזרת לאנשים. ככה מתחילים להשתגע. אמרתי לעצמי, נשלם למישהו שישמור עלי שלא אשתגע. הלכתי לטיפול פסיכיאטרי".
"התחלתי את הטיפול לאחר הלידה של הבן שלי", אומרת גרובר. "ברגע שהדיכאון שאחרי הלידה מנע ממני לתפקד, גיל (פרנק, בן זוגה לשעבר ש.ב.) לקח אותי לטיפול. אחרי שהגשמתי את החלום הזעיר בורגני שלי, הייתי שחקנית ראשית בקאמרי, כבשתי את ההימלאיה, ואחרי שלבשתי בגדים של מלכות אני צריכה להחליף חיתולים?! לא ידעתי אז שהילד זה ההימלאיה הכי גבוהה שיש אחרי שנקשרים".
- מה היתה האבחנה של הפסיכיאטר?
"האבחנה היתה דכאון קליני בשילוב של טורדנות כפייתית. היו לי תקופות שפל שגרמו לי להתנהג כמו בשכרות, לסכן את חיי ולגעת בחומרים אסורים. לא שמרתי על עצמי. חייתי בפיקים נורא גדולים, זה כמו לטפס כל יומיים להימלאיה ולרדת. בהימלאיה קר, לבד, בודד. אתה נורא רוצה להגיע לשם, ויש שם רק סופות ושלג. אני מרגישה שיש לי 120 חברי כנסת שיושבים לי בתוך הראש, ולכל אחד יש מה להגיד לי, על הקפה שאני שותה ועל הכל. אני שמחה נורא שקיבלתי סמים חוקיים, כדורים, שעוזרים לי למתן את התופעה. הטורדנות הכפייתית התבטאה אצלי בחזרה על משפטים כמו 'את לא שווה כלום, את לא שווה כלום, את לא שווה כלום'. לא יכולתי לכבות את הטלוויזיה הזאת".
השחקנית הוותיקה, המוערכת ויוצאת הדופן מירב גרובר מככבת בסרט היפהפה "לוויה בצהריים" שביים אדם סנדרסון ומבוסס על ספרו של ישעיהו קורן, היוצא היום (חמישי) אל האקרנים ברחבי הארץ. בסרט מככבים עוד הילה וידור ויובל ינאי. "אין עוד שחקנית שמיטיבה כמוהה לגלם את הבראווה של הטירוף הנשי על סף ההיסטריה", כך תוארה גרובר על ידי מבקר התאטרון מיכאל הנדלזלץ בעיתון "הארץ" לפני מספר שנים, בעקבות משחקה בהצגה "סינית אני מדברת אליך" בתיאטרון בית ליסין. אני מקריא לה את דברי מבקר התיאטרון, ושואל אותה האם ולמה היא נמשכת לדמויות עם טירוף נשי על סף ההיסטריה. "זו שאלה מאוד טובה, כי אני חושבת שאם לא הייתי כזאת לא הייתי יכולה לגלם דמות כזאת. אני לא אסתיר, כל הדבר הזה שנקרא אמנות הוא תרפיה לאנשים חולים כמוני. מעבר חוקי לתוך הטירוף. אם לא הייתי נכנסת לניסן נתיב הייתי מאושפזת בגהה. פעם תיאטרון היה של גמדים ובעלי מום, וזה נשאר ככה. אנחנו תופעות".
- מה נשאר איתך משיעורי המשחק של ניסן נתיב ז"ל?
"ניסן אמר: 'חבר'ה, הבמה זה המקום להיות מטומטמים ומכוערים'. אני לקחתי את העצה הזאת ברצינות. אני אוהבת להשתטות. יש שחקניות שקשה להן להיחשף ולהשתטות. אבל בתיאטרון צריכים להיות מטומטמים ומכוערים. וזה מה שעשיתי. לכן אני יכולה לגלם מגוון של דמויות. ניסן אמר גם 'טכניקה צריך רק כשלא מבינים את הטקסט'. זאת אומרת, כל עוד אתה קורא את הטקסט ומבין מה אתה אומר, אתה לא צריך טכניקה. אני כן משתמשת בטכניקה של פיענוח טקסט. יושבת, מחלקת לנשימות, משפטים שאני לא בטוחה אני מפרקת אותם תחבירית כדי להבין נושא, נשוא ומושא. מילים שאני לא בטוחה במובן שלהם אני חוקרת ושואלת. וכמובן ידיעת הטקסט בעל פה על בוריו".
הגדרה יפה נוספת לגרובר השמיע באוזניי אדם סנדרסון, במאי הסרט "לוויה בצהריים", שעבד עם גרובר גם כבמאי הסדרה "בתולות" בהשתתפותה. "מירב גרובר היא מין בדואית כזאת", אומר סנדרסון, "היא באה כמו שהיא, בלי שום עזרים, היא מאוד אינטואיטיבית. מגלגלת את הג'וינטים שלה, עושה צחוקים עם החבר'ה, ואז כשההצגה נדלקת, בום! היא פתאום מפוקסת ברגע. היא שם. היא מאוד יצרית, היא מאוד פיזית, משחקת עם כל הגוף. היא לא מפחדת מכלום, וזה גם מדהים. היא מחפשת להתלכלך. מחפשת את זה ממש. המון פעמים בחזרות שלה מול הילה (וידור ש.ב.) היא פשוט גררה אותה ללכת איתה מכות. היא משכה את הילה: יאללה, בואי נפרק. היא היתה בעניין של להתחיל להתפוצץ פה. זה היה מאוד חזק. היא ממש לא שחקנית של מעבדה. היא באה בשביל הלחם והחמאה, היא באה בשביל הדבר עצמו. כיף לעבוד איתה כי אתה יודע שאתה יכול לעוף איתה, אין בה שום פחד מכלום. היא טוטאלית, מאוד יצרית, מאוד רגשית. מירב היתה הליהוק היחידי בסרט שידעתי שאני רוצה שזאת תהיה היא, ידעתי משלב מוקדם שהיא נראית לי הכי מתאימה לתפקיד. כל שאר הליהוקים גיליתי בזמן האודישנים. רק אותה הרגשתי מראש. היא שחקנית אמיתית".
- מירב, מה הניע אותך לגרור את וידור למכות אמיתיות בחזרות?
"היתה סצנה שכתובה נהדר, שאני אמורה לשאול איפה הבן שלי, מה היא עושה עם הבן שלי. אדם לא ידע באיזו עוצמה הוא רוצה את הסצנה. הוא רצה לראות עוצמות שונות. הגדרנו שם ווליומים, אז הלכנו מכות ממש. לא הסתפקנו בלסמן. אבל גם שמרנו אחת על השניה. הילה פרטנרית מהטובות שהיו לי. ובזכות זה יכולתי לבוא לביטוי בצורה כזאת. יש שחקנים שלא יכולים שייגעו בהם, אז הם עושים בכאילו. אני נהנית מהתגוששות. אבא שלי היה אלוף הארץ בהרמת משקולות ומתאבק. אני גדלתי על היאבקות. אני לא פוחדת ממגע פיזי גם אם הוא קצת כואב. אני אפילו נהנית מזה. בגלל שאני יודעת איך לשמור על עצמי. והילה כנראה, למזלי, באה מאותו מקום. בזמן הצילומים אדם לחש לי לפני זה להחריף את העימות. זה היה נחוץ. אז באתי וטלטלתי אותה והיא נתנה לי דחיפה. עפתי מעל עגלת התינוק שהיתה מאחורה, עשיתי חצי סלטה באוויר, והמשכתי את הסצנה. בסוף זה לא נכנס לצילום. אני בעד מה שהבמאי רוצה".
- עד כמה את אוהבת להתלכלך באמת?
"כשאומרים לי עד הסוף, אז אני... אלה הרגעים הכי נהדרים, כי מי בחיים ייתן לי להרביץ לג'ינג'ית מתוקה כזאת? מתי יצא לך להרביץ לג'ינג'ית מהממת? אני אוהבת להתלכלך, וזה התבטא גם בזה שלא איפרו אותי בפנים בסרט. אני מודעת לחורים שיש לי ולכתמי השמש. אבל זה היה נכון לדמות שלי להיות בלי מייקאפ. אבל הייתי על סטרואידים".
בתחילת שנה שעברה גרובר הגיעה לכותרות ולא בגלל סרט, הצגה או סדרה חדשה בהשתתפותה. פורסם אז כי השחקנית תובעת 2 מיליון שקלים מהמנתח הפלסטי ד"ר דב קליין על רשלנות רפואית לכאורה מצדו בטיפול שביצע בפניה בשנת 2008. גרובר סירבה להתייחס לנושא שכן הוא נמצא בהליך משפטי.
מאז שגרובר נפרדה מבן זוגה גיל פרנק, היא אינה חיה בזוגיות. "ניסיתי ללכת שוב לפורמט הזוגי אבל זה לא הסתייע", אומרת גרובר. "ניסיתי כמה פעמים. זה כמו שלבי ההתמדדות עם המוות. יש בהתחלה הכחשה, אחר כך כעס ואז דכיאון ומחשבות כמו 'אולי אני לא ראויה מספיק לזוגיות?'. בסופו של דבר הגעתי למסקנה עכשווית שאני לא בנויה לזה. אני לא בנויה לזוגיות המקובלת היום, להלן זוג המורכב מגבר ואשה שחיים בבית אחד. אני גם אוהבת את המרחב שלי והשקט שלי. ואני גם לא יודעת איך להתמודד עם החד-גוניות. אני מסתכלת על זוגות ורואה שהמון פעמים התשוקה באה לידי ביטוי בריבים. בהתחלה הייתי שופטת את זה, ואמרתי לעצמי: אני אצליח לקיים תשוקה ועוררות עד סוף ימיי. כנראה הטבע חזק מאיתנו".
- מה ממלא את המקום הריק של הזוגיות בחייך?
"הו. אתמול לקחו אותי טרמפ שתי נשים. התברר שהן גרושות. ושלושתנו פה אחד הכרזנו שאנחנו לא רוצות יותר להכניס גבר הביתה עם כל השיערות והלכלוך. הכרזנו שכנראה הפורמט החדש הוא לחזור להיות שלוש נשים עם גבר אחד".
- אשריי אותו גבר!
"למה נלקח הפורמט הזה? מה שמכונה 'קדושת נישואין' בעיני זה רק מפעל, מפעל רווחי".
- במקרה גואל רצון פורמט הפוליגמיה לא נגמר טוב.
"כי גואל הגזים. הוא לא הסתפק בשלוש. הוא רצה 300 (אם לדייק, לפי עדותו היו לו 21 נשים ש.ב). תמיד יש חריגים בחברה. הוא ביצוע לא מוצלח של רעיון טוב. זה לא שזה רעיון נטול בעיות. תהיה תמיד קנאה בין הנשים, אבל זה נראה לי פחות בודד. זה יכול יותר להצליח מבחינה חברתית ומבחינת גידול הילדים. יש במי להתייעץ, יש מי שיעזור".
- הנה לך דרך מזהירה להתקמבק: בתוכנית ריאליטי "מירב גרובר קוראת ל?ך?, ל?ך? וגם ל?ך?". קודם תעשי אודישנים למציאת שתי נשים לחלוק איתן את חייך, ואז שלושתכן תבחנו גברים שמועמדים לבלות עם שלושתכן, עד הזוכה הגדול בתואר "שלמה המלך הבא".
"זה רעיון מקסים. שלושתנו נצטרך להסכים שזה האחד. בהזדמנות זאת, אני מזמינה מעל דפי וואלה, נשים וגברים שרואים את עצמם מועמדים לפנות אליי. הראיונות יתקיימו בהר גמל שבמצפה רמון. אני בטוחה שהרבה נשים היו נכנסות לבריכה הזאת. כי הבדידות שיש בתוך זוגיות היא קשה. פעם היו גרים בשבטים בהם לא חשו בדידות. היום יש זוגות שמנותקים הן מהמשפחה והן מחברים מצד שני, ואני אומרת שאין דבר יותר נפלא ממה שהיה פעם. בארצות הברית יש הרבה קבוצות כאלה".
- בעוד שלושה חודשים את חוגגת יובל. בגיל 50 החיים קשים?
"ברור שיש חרדות. ביומן שקיבלתי בגיל שנתיים היה רשום שבגיל 50 אני אחיה בוילה עם כלב, בעל וארבעה ילדים, בסוף השבוע יבואו אלינו ההורים ופעם בשנה תהיה נסיעה לחו"ל. זה מה שהיה כתוב. היום אין לי דירה, אין לי רכב, יש לי ילד אחד, אני פרודה, גרה בדירת עמידר של הממשלה במצפה רמון. יום אחד את מתעוררת, מסתכלת אחורה, ורואה שהמרחק שעברת הוא יורת גדול מהמרחק שנשאר לך, וזה עושה אופסל'ה, אמא'לה, אני באמצע תהליך הגסיסה. היום אני מחביאה דברים שאני לא רוצה שימצאו אחרי שאני אמות".
- מה החבאת?
"נו, תחשוב. נו, תגיד אתה. זה לא מכשירי אפיה. זה לא מכשירי נגינה. כל הטאבויים למיניהם".