כאשר ירון לונדון רצה להתאבד

      ירון לונדון לא מגלה כל מיני דברים באוטוביוגרפיה שלו – כמו מיהי למשל הזמרת עם "החיק השחום" – אבל מצליח לחשוף כל כך הרבה. וגם: מיהי האישה היפה בישראל?

      מנחם בן
      לא קלישאתי. אפללו | צילום: יח"צ

      1. למה התנפל בן שלו על קובי אפללו?

      אני שומע את השיר החדש היפה מאוד של קובי אפללו "מראות", ואני קורא את מה שכתב עליו מבקר המוזיקה לקוי הטעם של "הארץ" בן שלו (שאני זוכר בין השאר איך פסל את הדואט המשותף המקסים של אריק איינשטיין ושלמה ארצי "הטוב מגיע בדממה דקה" ואיך שיבח את השיר הילדותי והתת-ממוסחר של ליאור נרקיס "אני עף אלייך"). הבחור לא מבין, מה אפשר לעשות, ויש בהחלט בעיה כשאדם בעל טעם בוסרי ורעוע יושב על משבצת מבקר המוזיקה ב"הארץ", ושכשהתבקש על ידי "קול הקמפוס" למנות חמישה פזמונים שאהובים עליו במיוחד הוא בחר רק בפזמונים אמריקאים למיניהם. אתם יודעים.

      בן שלו מוצא בשירו של אפללו "קלישאות", למשל, אבל אפללו מטבעו הוא משורר וזמר נפלא ובלתי קלישאתי בעליל, והדוגמאות לקלישאיות כביכול שמביא בן שלו (שורה כמו "לב חסר הוא לב מושלם", למשל) אינן מוכיחות שום קלישאיות. זה שרבי נחמן אמר את זה כבר פעם, ממש לא הופך את זה לקלישאה, מה עוד שאפללו מביא את הדברים בנוסח חדש ועמוק משלו, ובכלל, אפללו מרבה ציטטות באותו שיר, ממיטב התרבות ומיטב השירה, כמו אזכורו לשיר "עיר מקלט" של אהוד בנאי.

      גם השורה הנוספת של אפללו שמביא בן שלו כדוגמא לקלישאיות כביכול: "עומדים בתור בדרך אל האושר", איננה קלישאית כלל. שורה מרה-משועשעת-חכמה. מה קלישאי בזה?

      טוב לדעת (מקודם)

      הלחצן שיכול להציל את חייכם באירוע לבבי או מוחי

      בשיתוף שחל
      לכתבה המלאה
      בגלל הפטריוטיות? בן שלו | צילום: עמוד הפייסבוק של "הארץ"

      אבל גם אם בן שלו לא ממש מבדיל בין ימינו לשמאלו בתחום הקלישאות, לא הבנתי למה הוא כותב על השיר הזה ממש בעויינות. מה יש? מה קרה? עד שאחרי עיון חוזר בשיר של אפללו הבנתי, נדמה לי, את מקור התוקפנות.

      באחד הבתים בשיר כותב אפללו שורות החשודות כפטריוטיות, ובן שלו הוא הרי מבקר המוזיקה ב"הארץ", שבו מותר להיות פטריוט רק לשנאת ישראל ופטריוט לאי-אמונה באלוהים ופטריוט לסרבנות גיוס לצה"ל ופטריוט להשקפה שמוצא האדם מהקוף ופטריוט להומוסקסואליות. לכן, כשאפללו כותב באותו שיר, העוסק ברצף חיינו הישראליים, גם שורות מרגשות וחמות כדרכו המדברות על גיוס לצה"ל ועל שרשרת החיול ועל המנון התקווה, בן שלו נזכר בתת מודע שלו שהוא כותב בעיתון שהבוסים שלו הם נגד פטריוטיות, ולכן הוא בוחר להעליב את קובי אפללו הנפלא (כפי שהעליב לפני זמן-מה בגסות בערה את עמיר בניון). בואו תשמעו חלק משורות הפזמון של אפללו ותשפטו בבקשה ביני לבין בן שלו:

      אולי תהיי לי עיר מקלט
      בארץ המובטחת את זוהרת
      מול המראות המשתנות
      בין מחנות למגננות
      עוד מצדיעים לדגל
      כי התקווה תמיד בוערת


      לא רק שזה לא קלישאי כלל, זה הכי מקורי והכי אמיץ בימינו, כשאתה צריך להיות אנטי פטריוט כדי שימחאו לך כפיים. ואם תעיז להגיד מילת התרגשות לדגל ולהמנון התקווה, יעליבו אותך ב"הארץ". אל תירא, יעקב (קובי).

      2. כשאלוהים התגלה לירון לונדון

      האוטוביוגרפיה של ירון לונדון, למרות מגבלותיה המסוימות, הפתיעה אותי לטובה. ממש. ושלא כמנהגי, קראתי את כולה (341 עמ', הוצאת כתר), חלקים ממנה בחמדה גדולה וחלקים אחרים בעניין משועמם כלשהו, אבל בשום מקום לא נרתעתי מירון לונדון עצמו ולא מאסתי בו. להיפך, חיבבתי אותו לאורך כל הקריאה ולפעמים ממש התפעלתי ממנו. לונדון מפתיע קודם כל בחוסר הניפוח שלו ובנכונות המוחלטת שלו לחשוף את כל חולשותיו. כך למשל הוא מספר איך בעקבות קטילה שקטלה אותו הדס בושס, אי-אז מבקרת הטלוויזיה של "הארץ", בראשית דרכו, הוא חשב להתאבד: "היא צלבה אותי. היא לגלגה על עיני הקטנות, קלסתרי העגלגל ולשוני המצוחצחת. הפלתי עליה שיעמום. נעלבתי עד עמקי נפשי. לא ידעתי איך איראה ברחוב עם פניי המטרידים. לו היה אקדח בידי , הייתי מתאבד בשדה הטרשים (מקום בו החנה את מכוניתו כדי לקרוא את הביקורת), וכבר ראיתי את עצמי שוכב שם ועיטים מנקרים את כבדי". איך לא ייצא ליבנו לאדם כזה?

      וגם אם הוא מזכיר פה ושם כל מיני הישגים רדיופוניים וטלוויזיוניים ופזמוניים שלו, הוא חוזר ומדבר על עצמו כאדם בעל כישרונות מוגבלים, לא הוגה גדול, לא כותב גדול, לא שחקן גדול, לא צייר גדול – גם אם עסק בכל אחד מהתחומים האלה - ולכן מישהו שמכיר תודה למזל הכוכבי הנדיר שלו. הנה כך הוא כותב על עצמו: "השימושיות היא המכנה המשותף לכל עיסוקי הגובלים באמנות ואינם אמנות: איני צייר אלא מאייר, לא שחקן אלא קריין ומנחה, לא סופר אלא עיתונאי, לא משורר אלא פזמונאי, לא במאי של סרטי עלילה אלא במאי של סרטים תיעודיים. חוננתי בכמה כישרונות אמנותיים, אבל לא באישיות של אמן".

      מתבונן בפיכחון. לונדון | צילום: אלדד רפאלי

      והיכולת הזו להתבונן בעצמו בפיכחון ובלי הנחות (או עם ההנחות הנכונות), היא חלק מקסמו של הספר הזה, שיש בו אמנם חשיפות ורכילויות לא מעטות, אבל תמיד במידת הטעם הטוב והדיסקרטיות המסוימת. לונדון מקדיש למשל רק כמה שורות לילדיו (בלי לחשוף כלל אותם ואת יחסיו איתם), ושורות ספורות גם לבנו מחוץ לנישואים שנולד מיחסיו עם מפיקת הטלוויזיה שלו לאה זהבי (שעל פרשת יחסיהם הוא איננו אומר מילה), ושורות ספורות לכלל יחסיו עם הנשים (הרבות) בחייו, ומעט מדי ליחסיו עם אשתו המנוחה נירה.

      זאת בניגוד למשל לתיאורים המפורטים ועמוקי הנפש באמת של אביו ושל אמו, כי הם מתו מזמן ומי כבר יבוא איתו חשבון בעניין זה, למרות שהוא מדבר על שניהם בחיבה ביקורתית, וכאן כתיבתו היא בהחלט במיטבה: "ויוצא מזה שבתקופת עיצובי היו חייהם מרים ולכן גם חיי מרים היו, אף כי נוחים. הייתי אפוף בצעקותיה, שהתחלפו בדיבור דליל וקהה, דיבור לאה ומנותק, כבוקע מתחתיתה של באר. הורי הרבו לריב. כל מריבה החלה בהרעשה כבדה ובדרך כלל הסתיימה בחמיקתו של אבי מהבית". אבא, בצלאל לונדון, שחקן בתיאטראות העבריים של אז (יחד עם אברהם חלפי, למשל), ואמא אינטלקטואלית, שידעה עברית נפלאה, מורשת חינוך עברי מעולה עוד ברוסיה. בשום מקום אין לונדון מדבר בעומק המשוחרר הזה על דמויות חיות. לונדון, איש זהיר, לא יקריב מדי את פרטיות מקורביו על מזבח אמנות כלשהי, גם לא אמנות החשיפה האוטוביוגרפית.

      גם כשהוא מרכל ריכולים של ממש, לטובת הקורא והמו"ל, כי לונדון יודע מה מצפים ממנו, הוא עושה את זה בדיסקרטיות ראויה, ואינו נוקב למשל בשמה של הזמרת האגדית והנשואה בעלת "החיק השחום" שניחמה (על פי השמועה שהוא מצטט) את המוזיקאי הגדול משה וילנסקי, מלחין הכלניות האגדי. אבל לא קשה לנחש.


      ואולי אחד היסודות הכי מרגשים בכל הזיכרונות האלה, והציר העובר דרך כולם, היא ההתעניינות היתרה בסופיהם של אנשים. מה קרה בסוף לכל בעלי הקריירות הכוכביות שפגש בדרכו? מיותר להגיד שסופם היה בדרך כלל מר. ככה זה חיי אדם, שירון לונדון בגילו (74) מתעניין בהם בפרספקטיבה מפוכחת מאוד בדרכו.

      לא קשה לנחש. שושנה דמארי | צילום: לע"מ

      מעבר לזה, כל תיאורי ראשית הישוב וראשית המדינה שלו מצטיינים לא רק בעסיסיותם ובממשותם, אלא גם בראיית עומק היסטורית ותרבותית חכמה שלהם. לונדון מתפעל בלי גבול מן התרבות העברית והישראלית שהפיקה אוכלוסייה קטנה בסך הכל בישראל של השנים ההן, ויפה הוא מגדיר את עצמו כמי שהעברית מגדירה אותו הרבה לפני היהודיות, ומכאן צומחות גם הארות ותפיסות פוליטיות מעניינות, אם גם לא מושלמות. לונדון הוא סוג של כנעני הרוצה לפתוח את ישראל לאזרחי כל העולם, שיתעברתו כאן ויהיו חלק מאיתנו, אבל לא מרגיש קשר מיוחד ליהודי העולם. בכך, בנתק הרגשי והרוחני מיהודי העולם, הוא טועה מאוד, כדרך הכנענים, אבל מה אפשר לצפות בתחום זה מאדם חסר אלוהים כמוהו? אגב, כמו ג'רי סיינפלד (והרבה לפניו) גם לונדון טוען משועשע (ומצטט את בנותיו) שהוא נמצא על הרצף האוטיסטי: "אספרגר בדרגת חומרה בינונית". ולכן לדעת בנותיו "פטור מאחריות".

      בכל זאת, גם בעניין אלוהים שומר לנו לונדון הפתעה קטנה ורבת קסם. הנה הוא מתאר כאן ביקור שלו במפלי איגואסו בארגנטינה, במסגרת אחד ממסעותיו הטלוויזיוניים. כדאי לכם לקרוא את הקטע עד הסוף, כי בסופו יש נגיעה אלוהית ממש: "סביב אשדות איגואסו מרחפים מיליארדי פרפרים שכנפיהם צבועות בכל הצבעים שרואה עין האדם. עמדתי בתוך ענן פרפרים, ואחד נחת על שרוולי ואפשר לי לבחון אותו מקרוב. כנפיו היו לבנות כסיד ועליהן נרשם משהו בשחור כדוגמת אותיות רש". הבטתי היטב, ואני נשבע לכם שהכתובת הייתה 'שדי'. אולי זה שאיני מאמין בקיומו רצה להגיד לי משהו".

      לא מקסים? ושימו לב למילה "נשבע".

      3. ועוד אפיזודה קטנה: אמנון דנקנר ירון לונדון ואני

      את ירון לונדון פגשתי רק פעם אחת, נדמה לי, באולפן טלוויזיה. זה היה כשהזמין אותי להשתתף באיזושהי תכנית מבקרים בהנחייתו, שבה כיכב בין השאר אמנון דנקנר, מנוחתו עדן. לונדון הטיל עלי משימה מיוחדת: לבקר את פאנל המבקרים בתכנית. "תגיד עלינו מה שתרצה", אמר לי ירון לונדון. "אף אחד לא יצנזר אותך".

      וכך באתי משועשע, וכשאמנון דנקנר התבקש על ידי המראיין לציין חולשה מרכזית שלו, ואמר שהבעיה שלו היא ההתנשאות הפנימית שהוא חש כלפי כל אדם בערך, אמרתי: "אני מסתכל בך, דנקנר, ולא ברור לי איך אדם עם כרס ענקית כל כך יכול להרגיש התנשאות כלפי בני אדם אחרים". בום. דנקנר איבד את העשתונות, נדמה לי, התנפל עלי (בצדק כמובן), לא שעה לבקשות המנחה, והתכנית כולה התפוצצה. ירון לונדון כעס מאוד. כל התכנית חמקה לו מבין הידיים. ואני לא זוכר אם שודרה בכלל.

      זה היה לפני עשרים שנה בערך. לזכותו של דנקנר ייאמר, כי שנים אחר כך הוא היה האיש שהביא אותי למעריב. אני בהחלט זוכר לו את החסד הזה, למרות שהיו לנו פה ושם היתקלויות. פעם, למשל, כשהסברתי ב"פופוליטיקה" למה דארווין הוא דאווין מוחלט, אחד המטומטמים הגדולים בהיסטוריה, קיבל דנקנר מכתב ממדען כלשהו, אני לא זוכר כבר מי, שטען נגד בורותי היתרה ואיך נותנים לאדם כמוני לכתוב במעריב וכו' וכו'. דנקנר הנרעש והנעלב כתב לי מכתב ובו דרש ממני לא להזכיר יותר את השם "מעריב" כשאני מופיע בטלוויזיה, שלא יידעו שמעריב נותן אכסניה לאדם הכופר בתורת דארווין הקדושה. נעניתי כמובן לעורך, ומאז, כשאני מתבקש לתת תואר לעצמי, אני מסתפק בתארים נכבדים כמו "פובליציסט", אבל אינני מסגיר בשום אופן את הבמות שבהן אני כותב. שאף אחד לא יצטרך להתבייש בי. סוף סיפור.

      4. בר רפאלי כבר לא הכי יפה

      הכי יפה בעיר. שלומית מלכה | צילום: אינסטגרם

      "ראי, ראי שעל הקיר, מי הכי יפה בעיר?" זו כבר מזמן לא בר רפאלי. קודם זו הייתה אור גרוסמן, ועכשיו זו שלומית מלכה. תסתכלו בעצמכם. אל תיעצבי, בר. זו דרך העולם.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully