אף פעם לא פשוט לגייס כספים להפקת דרמה קולנועית, וכשהגיבורים שלה הומוסקסואלים, התעשייה השמרנית הופכת את מלאכת הגיוס לקשה שבעתיים. כך, למשל, היה במקרה של "מועדון הלקוחות של דאלאס" משנה שעברה: הסרט אמנם היה להיט קופתי וגרף שלל אוסקרים ופרסים אחרים, כך שבדיעבד הוא נראה כחלומו הוורוד של כל מפיק, אך לכל זה קדם קרב מפרך: עברו שני עשורים עד שהתסריטאי המקורי שלו, קרייג בורטן, הצליח לשכנע מישהו להביאו אל הבד.
זה לא קורה רק באמריקה, אלא גם באי הבריטי: התסריטאי סטיבן ברספורד שמע עוד בשנות התשעים על האחווה שנוצרה ב-1984 בין שתי קבוצות שונות של מדוכאים: אקטיביסטים למען זכויות ההומואים והלסביות, שהיו בזמנו מוקצים לחלוטין בידי השלטונות, וכורי הפחם, שהיו אז בעיצומה של שביתה בניסיון נואש אחרון להינצל מזרועות העופרת של אשת הברזל מרגרט תאצ'ר. אך אף שבאנגליה יש מסורת ארוכה של הפקת סרטים על פרשיות היסטוריות-חברתיות שכאלה, גם במקרה זה עברו שני עשורים עד שהסיפור על הקשר המפתיע ובסופו של דבר גם הרה הגורל בין הגאים לכורים הגיע למסך הגדול.
התסריט שכתב ברספורד התגלגל בסופו של דבר לידי מתיו וורצ'וס, שיצר על פיו סרט בשם "גאווה". הוא הגיע לארץ בסוף השבוע האחרון, והתברר שהיה שווה לחכות לו עשרים שנה, שכן מדובר בחוויה קולנועית סוחפת להפליא ומעוררת השראה באופן יוצא דופן. לא סתם הקרנת הבכורה העולמית של הדרמה בקאן, וכמעט כל הקרנה שהיתה לה מאז, הסתיימה בתשואות ובמחיאות כפיים. גם לא פלא שזכתה להצלחה מסחרית יחסית, קיבלה מועמדויות לשלל פרסים והיתה לאחת מחביבי הביקורות באנגליה ובאמריקה השנה.
וורצ'וס וברספורד השכילו להפיק את המיטב מקורותיהם של הפעילים הלונדונים הגאים, שנסעו לעיירת כורים וולשית והצליחו להפיל את חומות החשדנות של השובתים המקומיים ולשכנע אותם כי שיתוף פעולה בין שני ארגוני המחאה הכה שונים אך הכה דומים יכול להועיל לשניהם, מה שאכן קרה. להצלחה האמנותית הזו יש כמה סיבות. בראש ובראשונה, הסרט נהנה מתסריט קולח, שעומד יפה באתגרים לא פשוטים ודוחס כהלכה לתוך שעתיים גלריה עשירה של דמויות משני צדי המתרס.
הכתיבה של וורצ'ס רהוטה, מדויקת ושנונה, וכמיטב המסורת הבריטית, מלווה את המחויבות החברתית ואת הדרמה האנושית בלא מעט הפוגות של הומור שנון ואקסצנטרי. את כל זה מבצעת להקה מענגת של שחקנים, שהיו מסוגלים להפיק מרגליות גם מהקראת דפי הזהב של מכרות הפחם בוולס. בולטים בהם בן שצנר האלמוני עד כה (והאמריקאי) כמנהיג מלא הלהט של האקטיביסטים הגאים; דומיניק ווסט כפעיל נוסף, בוגר ומלנכולי בהרבה, שהיה גם אחד מנשאי האיידס הראשונים בממלכה המאוחדת; ביל ניהיי כתושב מזדקן של העיירה הוולשית, שהמפגש עם האורחים הלונדוניים מאפשר לו להכיר במה שהדחיק כל חייו; ואימלדה סטונטון כרעייתו המקשישה, שיחד עמו מפגינה מופת של הומניזם וקבלת האחר.
למעלות הללו נוסף גם שחזור תקופתי אפקטיבי, שמחיה את 1984 וגורם לצופים לחוש כאילו גם הם נעים בין לונדון לווילס באותה תקופה. מוצלח במיוחד הפסקול. הוא חומק מרוב קלישאות האייטיז, וגודש את "גאווה" בקלאסיקות מן התקופה שרלוונטיות לפחות לאחת משתי המחאות המוצגות בו. כך, השירים ממלאים תפקיד כפול: גם מעצימים את הכוח הרגשי של הסצנות או מוסיפים להם דינמיות, וגם מחדדים את המסרים של הסרט. וכך, כשאנו צופים בכורים ובגאים צועדים יחדיו על רקע "There is Power in the Union", מילות שיר המחאה מדגישות את הפואנטה של הסצנה גם בלי שהתסריט יכריז עליה מפורשות.
אך אין די במעלות הללו, מרשימות ככל שיהיו, להפוך את "גאווה" למשהו מיוחד. אחרי הכל, "ללכת עד הסוף", "התזמורת" ואחרים כבר לימדו אותנו לצפות מהבריטים לקבל רמה גבוהה של כתיבה, משחק ועיצוב פסקול בדרמות-קומיות מסוג זה. בשביל להתעלות מעל המודל הקלאסי של הקולנוע הבריטי החברתי, צריך גם ערך מוסף, וסרט זה משיג אותו אודות לשלוש איכויות נוספות שיש בו.
קודם כל, הקצב שלו. ראינו לא פעם סרטים שביקשו להעביר רוח אנטי-ממסדית וצעירה, אך היו עשויים בכבדות אופיינית לדודה של מגי תאצ'ר. ל"גאווה" אין את הבעיה הזו. להיפך: בזכות המוזיקה והריקודים שיש בו, השימוש המיומן של השחקנים במחוות גופם, התזמון הנכון של התסריט ובעיקר האנרגיות של הבימוי, הוא מדליק וחצוף בדיוק כמו הגיבורים שלו. רק טבעי כי יש כוונה להפוך אותו למיוזיקל שירוץ בווסט-אנד. כבר עכשיו, הסרט הזה רוקד על מסך הקולנוע כאילו היה במה.
ייחוד נוסף כאן הוא שיווי המשקל הדרמטי. יצירות קולנועיות רבות חותרות לגדולה ודווקא בגלל זה התוצאה פחותה מסך חלקיה. כאן, הבמאי מתיו וורצ'וס מתנהל כאילו שהוא שואף לעשות סרט קטן, ואולי דווקא בגלל זה יוצא לו סרט גדול. הוא לא מחפש את הפאתוס, לא כופה בכוח את הדרמה ולא מתפתה למניפולציות רגשיות. כל סצנה מתקדמת בסבלנות עד שהיא מגיעה לשיאה, וכך גם העלילה כולה. סצנת הסיום היא גם המרגשת מכולן, בדיוק בתזמון האידיאלי כדי לדאוג שהצופים ייצאו דומעים מן האולם, והמידע המטלטל מכל בנוגע לגיבורים נמסר רק באחד המשפטים האחרונים של התסריט. "גאווה", אם כך, מתבסס על מבנה תסריטאי מושלם ועל בימוי מלא ביטחון ושליטה.
אך מעל כל אלה, יש דבר עקרוני אחד שהופך את "גאווה" להרבה יותר מעוד חוליה בשרשרת של סרטים בריטיים אופטימיים ועשויים כהלכה: הוא לאות ולמופת חריגים מפני שהסיפור עליו הוא מבוסס היה כזה מלכתחילה. הרי רק פעמים ספורות בהיסטוריה ראינו קבוצות שונות של מגזרים מדוכאים מתאחדות יחד מול הממסד. השלטון בדרך כלל מקפיד לתמרן ולהסיט את המיעוטים זה נגד זה, שכן אין דבר שהוא יותר מפחד ממנו מהמחשבה שהם יאחדו את כוחותיהם נגדו.
הפנינה הבריטית ממחישה לנו למה יש לו סיבה טובה לפחד, ובהמחשתו את כוחה של האחדות והאחווה, מרומם הרלוונטיות הרבה מעבר להיסטוריה הבריטית ונותן נקודות למחשבה לצופים בכל נקודה בעולם. לאחר הצפייה בו, למשל, אפשר לדמיין מה היה אולי קורה לו סטודנטים מתל אביב שמוחים על שכר הלימוד היו מתאחדים עם פועלים מן הצפון שנלחמים למען שכר מינימום, או אם הומואים מגוש דן שנאבקים למען שיוויון זכויות היו מתחברים עם בדואים מהדרום שחולמים בדיוק על אותו דבר. כרגע זה נראה דמיוני, אך כמו שהסרט מוכיח, הכל אפשרי, ואולי יום אחד גם הם יצעדו יחדיו, באומץ ובגאווה.
מה אתם חשבתם על "גאווה"? ספרו לנו בפייסבוק