כל מי שתופס מעצמו אוהב מוזיקה והעדיף לראות אתמול בערב עוד פרק של "המירוץ למיליון", או פחד לפספס את מוש בן ארי בהיכל התרבות, ויתר על הזדמנות נדירה שאינה שכיחה בצד האפל של העולם שאליו אנחנו שייכים: להיות בזמן אמת בהופעה של מוזיקאי שנמצא בשיאו ממש עכשיו. מוזיקאי שאחרי קריירה של 25 שנים קיבל סוף סוף ב-2014 את הטלפון המיוחל מאראלה של סצינת האינדי העולמית והגיע לכאן רכוב על גבו של אלבום שהוא אחד מאלבומי השנה ומככב בכל רשימות הסיכום החגיגיות, כשמסביבו הילה של - מתנצל על השימוש במילה הגדולה מדי הזאת - "הייפ". מארק קוזלק, תכף בן 48, כבר ביקר בישראל פעמיים בעבר, אבל הפעם - תחת השם סאן קיל מון - זה היה סיבוב ניצחון מרגש. לכן היה קצת עצוב לראות בארבי לא לגמרי מלא (ולא פחות עצוב היה לראות יחס של ארבעה גברים על כל אישה בקהל, כמעט כרגיל בהופעות רוקנרול כאן. גם קוזלק התאכזב בגלוי כשביקש להדליק את האורות לקראת סוף ההופעה).
אבל זה לא באמת משנה, כי מי שכן טרח להגיע לבארבי, אחד מהלוקיישנים הכי טובים בעולם להופעות רוק, קיבל שעתיים וחצי של אינטימיות נפלאה עם אמן מורכב שהוא חידה. מספר סיפורים - במובן המילולי של המילה "סיפור" - שהוא פסטיבל בפני עצמו, נפש רגישה שהשירים שיוצאים תחת ידיה הם זיקוק של החיים עצמם - לטוב, אבל בעיקר לרע. השירים של קוזלק הם ה"עמוק באדמה" של הרוקנרול, הצצות לחיים שהשתבשו, לשגרה עגמומית, למוות שבא לקחת את הגיבורים של קוזלק מוקדם מדי, בלי הודעה מראש ובגסות משתקת. הוא שר את הסיפורים שלהם בקול צלול ויפהפה כאילו שהוא מספר אותם לחבר על בירה בבר, מלווה בקלידן, גיטריסט ומתופף שתפקידם בעיקר לא להפריע, כשמדי פעם הוא עצמו מרים את הגיטרה האקוסטית שלו ומצטרף להצגה. אני מניח שרובם של האנשים שהטריחו את עצמם בלילה הקריר אתמול שלטו ב""Benji, שהיה הלב של ההופעה הזאת, כי אחרת היה להם מאד קשה להבין מה לעזאזל קוזלק רוצה מחייהם. החוויה יכולה היתה להיות מושלמת רק אם באת מהבית כשהטקסטים העצובים של האלבום הנדיר הזה הם כבר חלק ממך. מתוכם בלטו "I Watched the Film The Song Remains the Same" שקוזלק בכה - באמת - כשהציג; "Micheline", והשיר הכי יפה ואמיתי שבן אי פעם כתב לאמו, ויסלח לי משה פרץ - "I Can't Live Without my Mother's Love".
אבל קוזלק הוא לא רק אמן מיוסר. הוא גם סוג של סטנדאפיסט, או לפחות מנסה להיות כזה; הוא לא זר לווייט טראשיות ומורכב משילוב די אפשרי מסתבר בין הנרי רולינס לגרג דולי לטים רובינס; הוא מעט מעצבן כשהוא דורש - כולל שלט בכניסה והודעה ברמקולים - לא לצלם במהלך ההופעה (החצוף כנראה לא מכיר את החוק "תמונה או שזה לא קרה" וממש דורש מאנשים לא להתעסק בסלולרי בזמן שהוא שר, כדי שיוכלו להתרכז במוזיקה. קונספט מוזר); הוא ממשיך לטנף את הלהקה שהוא הפך בעל כורחה לאויבת שלו בשנה האחרונה - דה וור און דראגז, וגם שר את השיר (המעולה) שכתב עליה "וור און דראגז: תמצצו את הזין שלי"; על הדרך הוא גם מטנף את אתר המוזיקה פיצ'פורק (ועל זה מגיע לו שיחזקו את ידיו); הוא שר קאברים לשלושה שירי כריסמס ועוד אחד ל"I Got You Babe" של סוני ושר, בכולם מלווה אותו זמרת ישראלית חמודה בשם זואי פולנסקי שהוא קצת מכריח לחבק אותו; והוא משפד באכזריות בחור שלמרות האזהרה נתפס בודק את הסלולרי שלו בזמן ההופעה, אבל בסופה מעלה אותו לבמה ומתחבק איתו.
האם קוזלק הוא הומניסט אוהב אדם או טיפוס חרא? לא לגמרי ברור. מה שברורה היא המוזיקה של אחד מהאמנים הכי מרתקים של השנים האחרונות, שמזמין אותך לצלול לתוך העולם הלא פעם מטורלל ומייאש שלו, ולמרות הגורל האכזר שנגזר על גיבוריו, יש בו לא מעט אור ואהבה, כמו בשיר שפתח את ההופעה " He Always Felt Like Dancing", מתוך האלבום של קוזלק עם ג'ימי לאוול, "Perils from the Sea", וכמו בקאבר המצמרר "Natural Light".
קוזלק סיים את ההופעה הארוכה עם "By the Time That I Awoke" המהפנט, מתוך אותו אלבום עם לאוול. כשהוא ירד מהבמה כל מי שהיה בבארבי התעורר כמו מכישוף והרגיש את גרונו לאט לאט משתחרר מהלפיתה. ובחוץ, למרות האיומים, הירח עדיין היה בין החיים.