ללטף חתול ולמות: הסרט על גרמפי קאט פחות גרוע מהאנשים שירדו עליו

כמה גרוע צריך להיות משהו בימינו כדי לזכות בתואר "הכי גרוע שיש"? לא הרבה, כמובן. הנה, בשבוע שעבר שידר ערוץ Lifetime את "Grumpy Cat's Worst Christmas Ever", הגלגול הראשון באורך מלא של החתולה שהפכה לתופעת רשת, ומיד החלו חשבונות הטוויטר האמריקאים לתקוף אותו בפראות השמורה בדרך כלל לטורים של נחום ברנע על מפלגת הבית היהודי.

עד כמה גרוע היה הסרט לפי הציוצים הנמרצים? הכי גרוע שיש, בכל גזרה אפשרית. "זה סרט הכריסמס הגרוע בכל הזמנים!" מיהרו להכריז, ואז הוסיפו – זה גם "סרט החתולים הכי גרוע בכל הזמנים!" ובכלל – "ה-סרט הגרוע בכל הזמנים!". אם להאמין לטוויטר, הרי שאד ווד, פול ורהובן ואבי ביטר יכולים ללכת לישון בשקט. מורשת טראש של עשרות שנים נמחקה במחי ליקוק שפתיים של חתולה זועפת אחת.

אבל רגע, לא צריך להאמין מהר כל כך למה שאומרים בטוויטר. בדרך כלל, כשנחפזים להשתמש בתארים בסדר הגודל של "הכי" ו"אי פעם" מדובר בהגזמה פרועה, וכך גם במקרה זה. כל מי שהיטיב לגייס את מלוא הזריזות והשנינות שלו כדי למרוט את שפמה של גרמפי קאט, לא שם לב שהוא התנהל בדיוק כמוה וכמו מוישה אופניק לפניו – כלומר, כמו קריקטורה, שקוטלת בהפרזה גם דברים בינונים וסבירים לגמרי פשוט מפני שככה היא רואה את הכל דרך נקודת מבטה הנרגנת.

אך אם בוחנים את הסרט בעיניו של חתלתול חסר פניות, מתגלה שהוא בסך הכל חביב למדי. לא מבריק, אך גם לא מזוויע. שום דבר לכתוב עליו הביתה, או בטוויטר. אז נכון, עצם הרעיון לתפור עלילה של שעה וחצי על גבי יצור שהפך לתופעה וירטואלית רק בגלל הפרצוף שלו נשמע מופרך למדי, אבל כבר ראינו לא מזמן הפקה הוליוודית בתקציב גבוה הרבה יותר שהתבססה על משחק הקופסה "צוללות" ועוד שלל פרויקטים שכאלה, כך שגם ברעיון העוועים הזה אין משהו חדש.

מובן גם שהסרט מתפקע מעודף מודעות עצמית, אבל גם זה לא משהו חריג בעולם הקומדיה האמריקאית העכשווית, ואפילו העובדה שכולו פרסומת לא סמויה אחת גדולה למכירת מוצרים של גרמפי קאט אינה איזשהו תקדים מסוכן במיוחד – האם מישהו אי פעם המעיט בערכה של פיקסאר רק מפני שיצרה עוד פרק בסדרת "מכוניות" רק בשביל למכור את הצעצועים הנלווים?

אז נכון, "Grumpy Cat's Worst Christmas Ever" הוא לא תשובת החתוליים ל"שנת חורף", אבל אם חובב טראש מייחל למצוא בו סיפוקים למאוויו הנלוזים, נכונה לו אכזבה. הדבר היחיד שבאמת קלוקל כאן הוא הדיבוב – אודרי פלאזה בקולה של החתולה עושה עבודה חמודה אך מעט מונוטונית, והתחושה היא שקול סרקסטי וחד יותר היה מיטיב עם גוש הפרווה העוין. ברור שלא היה למפיקים ב-Lifetime די תקציב כדי לגייס את ביל מארי או את אמה תומפסון, ועדיין אפשר היה לדאוג לעבודה טובה יותר.

חוץ מזה, אין תלונות, בטח אם משווים את הסרט למי שהוא באמת מתחרה בליגה שלהם – פרקי ההמשך של "בטהובן" ו"שכחו אותי בבית" שמתגלגלים היישר למסך הקטן. התסריט שואל אלמנטים משתי הסדרות הקולנועיות הללו, וכך מצוות את החתולה לילדה טובת לב אך בודדה, ומתאר כיצד יחדיו הן מצילות חנות חיות משוד שיוביל לחורבנה בערב חג המולד.

הבמאי טים היל, שכבר הפתיע ב"גרפילד 2" וב"הופ ארנב", מצליח לתאר את השתלשלות העניינים הזו באופן זורם ומתוק, שמנצל את המיטב משלושת הנכסים העומדים לרשות הסרט: אווירת הכריסמס החגיגית והקסומה; מייגן שרפנטייה, שמציגה הופעה כובשת ומעוררת הזדהות כילדה, ובהנחה שתצליח להתעלות מעל ההד השלילי של הפרויקט הזה, צפוי לה עוד עתיד מבטיח בהוליווד; וחשוב מכל, כמובן, הדמות של החתולה.

על פניו, גרמפי קאט היא אולי גיבורה מופרכת לסרט, אך למעשה היא מתגלה כאן כמוצדקת יותר מהרבה דמויות שראינו על המסך. החתולה שעד עתה התרגלה לפרוש את משנתה בתמונה אחת ותו לא, מקבלת כאן כמעט שעה וחצי לעשות זאת, ומשתמשת בהן כדי להמחיש ולהבהיר למה מלכתחילה הפכה לפרסונה מפורסמת ואהובה כל כך: בשל הצלחתה למצב את עצמה כאאוטסיידר, שמסתכלת על העולם מן הצד ומאבחנת אותו באופן הנוקב והענייני ביותר. בשעה שבני האדם מבזבזים את זמנם בהשמצת סרטים חביבים, היא מנצלת את זמנה כהלכה ומפנה טלפיים מאשימות לעבר המטרד האמיתי מסביבנו – האנשים עצמם.

כל זאת קורה כשהדמות סובלת מעבודת דיבוב פושרת למדי, כך שאפשר להניח כי היא תצדיק את קיומה כגיבורת ראשית באופן משכנע עוד יותר לו רק יהיה לה קול צלול וחריף יותר בפרק הבא. אך האם בכלל יהיה לסרט הזה המשכון?

מצד אחד, נתוני הרייטינג שלו היו נמוכים בשידור הבכורה. מצד אחר, מובן שזה לא מעניין את האנשים מאחוריו. חשוב להם רק ש-"Grumpy Cat's Worst Christmas Ever" יגדיל את מכירות המוצרים הנלווים של החתולה גיבורת התרבות במהלך חג המולד. אם אמנם יתברר שכך קרה, אז אולי נפגוש את גרמפי קאט שוב על המסך כבר בכריסמס הבא, יוצאת להרפתקאות יחד עם הילד של קינדר והמושבניק של גבעות טל.