הסיפור שלי מתחיל בחגיגה. חגיגת יום הולדת לבני. עוגה, בלונים, סבא וסבתא נרגשים ותינוק בן שנה שלא כל כך מבין מה קורה סביבו. משפחה קטנה בבית חמוד ומושקע, הבית שקנינו, בו נהייתי לאשה ובו נולד לנו טוביה. ישוב נחמד ושכנים טובים. הכל טוב ויפה, אבל משהו בלב שלנו רוצה יותר מזה. כשתיגמר החגיגה ניקח את התיקים שהכנתי לנו מראש, נעלה על הרכב וניסע אל הבית החדש שלנו. אל הקרוואן הקטן שלנו ב"נחלת יוסף", גבעה חדשה בסמוך לישוב בו אנחנו גרים. אנחנו הולכים לחזק את הגבעה ואת המשפחה היחידה שגרה שם עד כה. ליישב את ארץ ישראל ממש, בעצמנו. איפה נחגוג לטוביה שלי יומולדת שנתיים? האם ארצה להישאר בגבעה ולקבוע בה את נחלתנו, כמו שעשו הורי בילדותי? או שארצה לחפש דרך חדשה משלי? האם שם אמצא את המנוחה והנחלה? והאם נצליח יחד להתגבר על כל הקשיים?
גדלתי בגבעה קטנה, יש כאלה שקוראים לזה מאחז, בשבילי זה בית ומשפחה, כמעט הכל. הורי עברו לשם כשהייתי בת 9. תחילת האינתיפאדה השנייה. זה היה אחרי רצח של תינוקת קטנה מחברון שהכרנו. כבר לפני כן ההורים שלי רצו להתיישב בגבעה, אבל אחרי הרצח היה ברור שעכשיו זה הזמן, זו תהיה תשובה ציונית הולמת. עזבנו בית נוח וחברים, אבל כילדה לא הבנתי כמה קשה זה היה להוריי. אני התאהבתי בגבעה מהתחלה וגדלתי להיות נערת גבעות. נערת טבע, קצת פרועה, עם רוח הרים תמידית בלב, ועיניים שמחפשות תמיד את המאתגר, את הלא- מוכר, שיביא את החידוש והגאולה לעולם. כשגדלתי, הפסקתי להיות נערת גבעות וחיפשתי לי חיים וחידוש משלי. רציתי לחבר שמיים וארץ. כך קראתי לזה. להתעסק במשהו שמביא איכויות רוחניות בתוך כלים של מעשים. זה החלום. לכן הלכתי ללמוד קולנוע. ידעתי שזה עולם רחוק מאד מכל מה שגדלתי והאמנתי בו. רחוק עד כדי כך, שמעולם לא ביקרתי בקולנוע, וטלוויזיה היתה מוקצה מחמת מיאוס בבית הוריי. אבל אני רציתי להביא את האמונה שלי לשם, כמעט הכי רחוק שאפשר. רציתי להביא דרך הכלי המיוחד הזה, שכל כך משך אותי, את העולם שלי, שאולי מעולם לא עלה על מסך. רציתי לחבר בין העולמות, לחבר בין שמיים וארץ.
כשהתחתנתי עם צחי, לא חשבתי בכלל שאגור בגבעה. חשבתי שנצטרף לגרעין תורני בעיר. במשך שנתיים קבענו את משכננו ליד הישיבה של צחי. אבל עכשיו, דווקא בעלי העירוניסט מלידה, נלהב לעבור לגבעה, נחלת יוסף שליד שכם. בהתחלה לא ממש רציתי אבל בסוף הגענו להחלטה משותפת. החלטנו לעשות ביחד צעד משמעותי: להפוך את החיים לאתגר, לעבור לנחלת יוסף. גבעת נחלת יוסף הוקמה לפני כחמש שנים על ידי זוג צעיר, משפחת שוולב, מי שיהיו השכנים היחידים שלנו, שותפים קרובים לדרך. משפחת שוולב עלתה לגבעה לבד. זוג עם קרוואן קטן, בלי אבטחה מסודרת, על הגבעה לבד. במשך השנים, היו עליות וירידות, לא תמיד בני משפחת שוולב הצליחו לקיים את ההתיישבות בגבעה. פעמיים הגיעו כוחות משטרה והרסו את הבית שבנו, עקרו את שתילי הזיתים שנטעו והותירו הרס והלם. בכל פעם, הם חזרו לגור בישוב, עד שיקימו מחדש מבנה שאפשר לגור בו.
כיום אנחנו כבר מתגוררים בנחלת יוסף. במעבר הדירה הזה לקחתי איתי את המצלמה. המצלמה נכנסה לחיי, ליוותה, התבוננה, שימשה כשיקוף לעיניים שלי ותיעדה בצורה אינטימית וקרובה את התהליך שעברתי כאן. המצלמה מבטאת את היותי במאית בתוך חברה דתית, קבוצה עם רוח וערכים משלה, שלא תמיד נותנת מקום לעין החיצונית להיכנס. אני יודעת שלפעמים אצטרך לעמוד בנחישות מאחורי המצלמה, אבל אני יודעת שהדברים שקורים כאן גדולים, הם בהחלט שווים את זה, שהסערות ונחלי המים הרבים שעוד יזרמו בנפשנו לא ידעו פחד. יש בי פחד. אבל אני לא מפחדת להפנות את העדשה אליו, אליי, ואולי דווקא כאן אבוא אל הנחלה.
הסרט "נחלה" ישודר הערב (שלישי) בשעה 21:30 בערוץ yes דוקו וב-yesVOD. הסרט ישודר במסגרת פרויקט תעודת גמר של yes דוקו וקרן גשר.