פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טעון קיפוח 19: לירון עמרם והפנתרים מאחדים עם שסוע

      לירון עמרם ופנתריו מצליחים להביע כאב אותנטי של עם מצולק ומבולבל שממתין לשחר של יום חדש, עמיר בניון משחרר שיר רציני ולויס אפוטה נכשל בדאחקה על הבחירות. טור מוזיקה ים-תיכונית

      לירון עמרם והפנתרים – "השחר" (3:49)

      או. סוף סוף. עוד מעט אנחנו סוגרים פה 20 שבועות ביחד, ורק עכשיו, בטור הספציפי הזה, אני מצליח להפיק הנאה שלמה, אמיתית, גם מהשירים עצמם, ולא רק מהקומוניקטים המבדרים שמצורפים להם או מהבגדים של הזמרים בתמונות. הסיבה לכך, שמקבלת לאחרונה משנה תוקף מכיוונים רבים ומרתקים, היא השלב הנוכחי שבו נמצאת מהפכת הרוק הים תיכוני – האלטרנטיבה האיכותית והמרגשת לזו הקודמת – מהפכת הפופ הים תיכוני, בהנהגת דודו אהרון, משה פרץ, קובי פרץ, ליאור נרקיס וכל אלה – שהפיצה בארץ את וירוס השבלוניות והרדידות, שנחשב למסוכן יותר מאבולה.

      מי שיודע מה חשוב לקרוא בימי חמישי בוואלה! תרבות, התוודע כאן בשבוע שעבר לחמשת הכוכבים שהורעפו ממש לא כלאחר יד, על שירו של שי צברי "לווי אותי" – להיט הדגל של המהפכה החדשה, האיכותית, שהלחין ברי סחרוף. עכשיו, כשמצטרפים אליו לירון עמרם והפנתרים עם שיר בעל שם סימבולי ("השחר"), התחושה היא שהטרנד המצמרר הזה, מקרב הלבבות, מתחיל לסמן לעצמו מקום במיינסטרים. לירון עמרם הוא מוזיקאי מוכשר, מקורי ורחב אופקים, אבל הוא לא ברי סחרוף, עם כל המשתמע מכך בנוגע ללחן הלא-יותר-מדי-מעניין של "השחר".

      השיר עוסק בניסיון התגברות על פרידה מבת זוג, אבל הקונטקסט שבו הוא משוחרר לרדיו, כמו גם העיבוד המדויק והאפקטיבי, מעניקים לו משמעות נוספת, עמוקה וקריטית יותר לאחדות עמנו: מתחת לסיפור האישי, הרומנטי, מפגישים עמרם ופנתריו את המזרח והמערב באמצע הדרך כדי להביע כאב אותנטי של עם שסוע, מצולק ומבולבל שממתין לשחר של יום חדש. והיום הזה, כך נשמע, קרוב מתמיד.

      (ארבעה כוכבים)

      גל סינואני – "יגוני" (3:47)

      חמד של בחור, גל סינואני. כמו אבא שלו, אבי, שפעם הסכים להצטלם איתי ברעננה, ובכך קנה לעצמו פינה חמה, גם אם צנועה, בפאתי לבי. "למה?", שואל, זועק, הסינואני הצעיר, בפזמון שירו החדש, בעל השם האופטימי והעולץ "יגוני". "למה את הלכת הפעם מאמי? / ואיך הכל פה מסתבך, נשבר לי / למה את הלכת כל כך רחוק?". באמת, מאמי, למה? אם, נגיד, היית קופצת שנייה לפיצוצייה, להביא מים בטעם אפרסק, אז בסדר, מילא, אבל כל כך רחוק? מה גל בדיוק אמור לעשות עכשיו פה, לבד, בלי אף אחד, כשאת אינך? מי תיתן לו יד? מי תחייך אליו בימים קשים? מי תביא לו מים בטעם אפרסק מהפיצוצייה, בדרך הביתה מהמניקור? מי תביא מזור ליגונו?
      לקראת סוף השיר, מסביר הדובר – כלומר, גל סינואני, בעזרת המלים והלחן של אחיו, נאור – מדוע, בעצם, הוא והיא כבר לא ביחד: "עברו האביבים, נפתח בינינו פער / עכשיו את בטח ישנה". אם אכן כך היה, זה באמת לא יפה. סינואני הצעיר, בעל קול הזמיר, עוד שניה מתפגר לנו פה מול האוזניים מרוב געגועים ("אין משמעות, עדיף למות מלספר"), וההיא, מצדה, ישנה. וואלה יופי. האמת? בעיה שלה. היא מפסידה שיר יפה וקליט בסגנון יווני שמספר על הטבעת יגון של פרידה בכוסית יין, מנוגן היטב, מעובד באיפוק אלגנטי ומוגש בחום על גבי לב שלא מתאמץ מדי להישמע כואב. איזו פראיירית זאת שנרדמה. הלוואי שהבאה בתור של סינווני תהיה אוהבת ורחומה ממנה פי כמה.

      (שלושה כוכבים)

      לויס אפוטה - "תקועים בפקק – בחירות 2015" (3:30)

      על פי כללי הנימוס הנהוגים בעולם המערבי, יש לערוך היכרות בין שני אנשים זרים – לצורך העניין, לויס אפוטה ואת/ה – שנפגשים במקום ציבורי כלשהו (נאמר, כאן), אבל האמת היא שאין לי מושג איך לעשות את זה, כי לויס אפוטה הוא לא ממש בדרן וגם לא בדיוק חקיין, כפי שמצוין בעמוד הלינקטון של השיר. הוא משהו אחר. לא הצלחתי להבין מה. והאמינו לי, הקשבתי לדבר הזה יותר מפעמיים רצוף – וקל זה לא היה.
      נכון, זה בכלל אמור להיות מעין שיר דאחקה על בחירות המתקרבות, אבל נוכח העובדה שהבחירות המתקרבות קורעות מצחוק גם ככה, אין בזה טעם. שלא לדבר על איכות ההומור בשיר ועל מידת עדכניותו וצעירותו. הימור שלי: לויס אפוטה חזר במכונת זמן ליום צילומים של "ניקוי ראש", פילח כמה בדיחות מהפח במשרד של קירשנבאום, חזר הביתה, לדצמבר 2014 והלך לישון עם חיוך רחב על הפנים, בידיעה שמחר בבוקר הוא הולך לשלוח לרדיו את הלהיט הגדול ביותר מאז "עם אחד עם שר אחד". לא הלך. קורה.

      (אפס מנדטים)

      עמיר בניון – "האמת" (4:17)

      האמת, אם כבר מדברים עליה, היא שעמיר בניון עשה רוק ים תיכוני הרבה לפני פרוץ המהפכה הנ"ל ושהוא עדיין עושה את זה יותר טוב מכולם. כן, אפילו יותר טוב משי צברי וברי סחרוף. אפשר לכעוס על השטויות הגזעניות שלו בפייסבוק, אפשר גם לקרוא את מה שנכתב על זה פה בשבוע שעבר, ואפשר, אם ממש מתעקשים, גם להחרים את בניון ולהתעלם משירו החדש. כלומר, מ"האמת".

      בכלל, אפשר לעשות הרבה דברים עד שמקשיבים לשיר הזה ומגלים את מה שכבר היה ידוע מזמן: האמת היא שבניון הוא מוזיקאי גאון ושאלוהים עדיין חולה על צורתו לגמרי ולכן, למרות השנאה שהלה זורע בפייסבוק, ממשיך לפנק אותו בהשראה ללחנים אדירים. מה זה אומר עליו? מה אנחנו, נתיניו, אמורים להבין מזה? אין לי מושג, אבל השיר הזה ממילא פחות נוגע למושגים. הוא נוגע למקום אחר לגמרי. המקום הנכון.

      (חמישה כוכבים)