הנובל הלא גדול מכולם

ראוי לשבח את זריזותה ואת יעילותה של המו"לות הישראלית, שמיד כשנודעה זכייתו של חתן פרס נובל החדש פטריק מודיאנו הצרפתי-יהודי (לא על פי הרבנות המגעילה שלנו, כי רק אביו יהודי), טרחה להוציא לאור כמה מספריו. תרגומים ישנים שראו אור מחדש ותרגום חדש לרומנים שלא ראו אור. אין זה מובן מאליו במציאות מו"לית קשה ומפסידה בדרך כלל. לכן, כל הכבוד ותודה. כי גם אם מודיאנו כשלעצמו אולי איננו מלהיב מאוד כסופר, בכל זאת חשוב שנדע למי בדיוק ניתן פרס נובל בימינו. זה חלק בסיסי מההבנה התרבותית שלנו.

הספר החדש של מודיאנו בעברית ("בבית הקפה של הנעורים האבודים", מצרפתית: ניר רצ'בסקי, הוצאת אחוזת בית) הוא צירוף של שני רומנים קצרים: האחד שעל שמו נקרא הספר, והשני הוא רומן קצר בשם "עשבי הלילה" (הנוגע בין השאר בפרשת בן ברקה המרוקאית-צרפתית-ישראלית, גם אם בדרכו ההזויה, הספרותית והקטועה של מודיאנו). ויש גם אחרית דבר תמציתית ומעולה של המתרגם, המסביר לנו שכמעט כל ספריו של מודיאנו הן וריאציות על אותו דבר, סוג של זיכרון אישי (שנות השישים) או קולקטיבי (ימי הכיבוש הגרמני של צרפת, שמודיאנו לא חווה משום שנולד ב-1945), כעין צירוף של זיכרונות ממשיים שבורים, זיכרונות משוערים והמצאות ספרותיות.

די אם נקרא, למשל, את הפתיחה לרומן הקצר השני בספר זה, "עשבי הלילה", כדי שנבין את כל אופי העיסוק של מודיאנו בזיכרון, שהוא תמיד התלבטות ביחס לזיכרון, תמיד ערפילי זיכרון: "ואף על פי כן, לא חלמתי. לפעמים אני מפתיע את עצמי כשאני אומר את המשפט הזה ברחוב, כאילו אני שומע קול של מישהו אחר. קול כבוי, שמות שבים ועולים במחשבתי. פנים מסוימות, פרטים מסוימים. לא נשאר עוד עם מי לדבר. ישנם מן הסתם שניים או שלושה עדים שעוד נותרו בחיים, אבל הם ודאי שכחו הכול, ובסופו של דבר אתה תוהה אם אכן היו עדים".

כך גם הרומן הקצר הראשון, "בבית הקפה של הנעורים האבודים", שכולו ניסיון לשחזר ולפענח לא רק את דמותה והיעלמותה של אשה צעירה וקסומה, שפקדה בית קפה פריזאי מסוים, "לה קונדה", בשנות השישים – אלא גם את הוויית בתי הקפה בפריז של אותן שנים. קראתי את הרומן באיטיות חצי תענוגית וחצי משועממת. מדובר בסוג של כתיבה אוטוביוגרפית קטועה, מתעתעת, כמו גיבורתו האבודה של הרומן הזה, אותה צעירה פריזאית בשם לוקי, שנעלמה עד שחידת היעלמותה נפתרת בסוף הרומן. לא זיהיתי ברומן שום סוג של גדולה, שום סוג של ברק מיוחד, שום כתיבה השראתית באמת. נראה כאילו מודיאנו כתב ומחק, כתב ומחק. שום דבר לא בא בקלות. וכתיבה שלא באה בקלות עלולה להקשות גם על הקורא, גם אם מודיאנו הוא סופר אינטליגנטי, משוכלל ומעודן.

המתרגם ניר רצ'בסקי אמנם מציין בהקדמה שנהוג להשוות את כתיבתו של מודיאנו לכתיבתו של מר הזיכרון בספרות, מרסל פרוסט, עם "בעקבות הזמן האבוד" שלו, ואמנם אין ספק בחוב הרוחני של מודיאנו לפרוסט, אבל יש משהו מרפרף, קטוע ולא חודרני בסוג החקירה הנפשית של מודיאנו, שלא דומה בכלל לעומקי הזיכרון הזוהרים והקדחתניים של פרוסט, המשחזר הרבה פעמים אושר גדול של ילדות ונעורים. מודיאנו כותב משפטים קצרים ופשוטים, לא ממש זורמים, דיכאוניים איכשהו, לא ממש השראתיים, גם אם ניכר הגעגוע והאהבה הסלחנית לשנים ההן, שבהן היו כולם, כל יושביו הקבועים של בית הקפה ההוא, בני 19 עד 25, כפי שמציין מודיאנו. אלה שנים שבהן הקשר שלנו לבני אדם הוא לפעמים קשר של ריתוק גדול ומסתורין תמים.

כולם מסתתרים איכשהו מאחורי מסכה של דימוי. כולם נראים לנו כמשחקים איזושהי דמות. וכולם קצת משקרים, כדי לעשות רושם כזה או אחר. לוקי למשל משקרת כנראה בענייני שתיית אלכוהול: "היא החזיקה את האלכוהול בצורה ממש משכנעת. ליד הדלפק קל יותר לרמות. אתה מנצל רגע שהחברים השיכורים שלך לא שמים לב ומרוקן את הכוס לכיור", ואילו המספר (הרומן בנוי מארבע נקודות מבט של ארבעה מספרים) משקר בעניין בית מגוריו המדויק: "יצאתי מהמכונית וחיכיתי שתיעלם בכיוון פור-רויאל. אז שבתי על עקבותיי. לאמיתו של דבר בכלל לא גרתי באזור ואל-דה-גראס, אלא קצת יותר למטה". הוא מעלים את מקום מגוריו משום ש"הייתי חייב לשמור על הסוד שלי, אחרת הם היו עלולים ללעוג לי או להירתע ממני". הסוד הגדול הוא שהוא לומד בבית ספר למכרות, עניין בלתי בוהמי בעליל.

החיוך הקטן והסמוי של המספר על כל הימים ההם והשקרים הקטנים ההם לא מונע ממנו לחשוף בסוף טרגדיה גדולה, הקשורה להיעלמותה של לוקי. אבל כל הרומן הזה בהחלט לא נקרא כטרגדיה גדולה אלא כמכיתות זיכרון. לאורך כל הקריאה לא ברור לנו בכלל מה נושא הסיפור. היעלמותה של לוקי היא רק אחד הדברים הקורים לה לעינינו. בשאר הקטעים היא משתלבת עם יושבי בית הקפה ועם זיכרונות המספרים השונים ומתוארת מכל מיני זוויות, כמו פריז עצמה ובית הקפה עצמו עם דמויותיו, שהם גיבורי הרומן הזה, שהזכיר לי הרבה יותר את כריסטופר אישרווד וספרו הקלאסי הנפלא "פרידה מברלין" מאשר את מרסל פרוסט, גם אם מודיאנו הוא הרבה פחות קליל ומקסים מאישרווד, שאמנם לא זכה בפרס נובל.

ביקשו לדבר איתי בערוץ 24 על הלהיט החדש של פאר טסי, "דרך השלום". לא היה לי מושג על מי מדובר. מי זה פאר טסי? מי שמע על "דרך השלום"? לא אני. אבל כשפתחתי יו טיוב גיליתי שאני כבר מזמן לא בעניינים. יותר משני מיליון צפיות לשיר הזה (או אם לדייק, יותר משני מיליון ושלושת מאות אלף), שהוא דווקא שיר נחמד ומפתיע בפשטותו הטובה.

מדובר בשיר התאהבות של בחור צעיר בבחורה צעירה. סיפור פשוט שמתחיל בבית קפה, ועובר אליה הביתה. היא מתלוננת על החום בבית הקפה, הם הולכים אליה הביתה, עוברים לחום אחר, חום האהבה, היא מציעה לפתוח מזגן ושיישאר לישון אצלה. זה בערך כל הסיפור (שכתב והלחין אבי אוחיון) ומה שיפה בו הוא שהוא כתוב לא בסגנון המפוחלץ והמחונטרש של רוב הפופ המזרחי בנוסח ליאור נרקיס-קובי פרץ-דודו אהרון וכו' אלא בעברית מדוברת לגמרי, שמזכירה למשל את אריק אינשטיין ב"סע לאט". פשטות אמיתית:

היא מזמינה הפוך לשנינו ורק מתלוננת על החום
איזה חום אולי נזוז שואלת, גרה בדירה שכורה ממש
קרוב לדרך השלום נזמין חשבון הלילה לא הולכים לישון

כאן, אצל פאר טסי, יש סיפור חדש, מקורי, לא שחוק, גם אם רגיל לגמרי, מתוך החיים הרגילים, לא הספרותיים, זה מה שיפה. זו לא הפעם הראשונה שאני שם לב לזרם החדש הזה במוזיקה הקרויה מזרחית. גם שיר לוי שר ככה, למשל. אני כל כך מקווה שהפופ המזרחי הולך לשם. אל הפשטות האמיתית, לא אל הפסבדו פשטות המחונטרשת נוסח יוסי גיספן ("מיליון פעמים כבר אמרתי אוהב יותר מזה אי אפשר"(. שני מיליון ושלוש מאות אלף הצפיות בפאר טסי אומרות שמשהו זז כאן לכיוון חדש וטוב.

זה אמנם היה לפני המפץ הגדול של התפזרות הכנסת, אבל זה עדיין מכוער וטעון תיקון. אני מתכוון להתנפלות הצייקנית והשוטה של אתר העין השביעית הברנז'אי על אולפן שישי רק משום ששידר כתבה נחמדה לגמרי של שלוש עשרה וחצי דקות (האתר ספר בדיוק את הדקות והשניות), המתעדת את ליהיא לפיד, אשתו של שר האוצר לשעבר וצלמת במקצועה המקורי, מצלמת כל מיני נשים, ובהן אשת ראש הממשלה, והן קצת מדברות ביניהן.

איתי זיו, כתב העין השביעית, חשב שזה נורא לא בסדר שנותנים זמן מסך לאשת ראש הממשלה ולאשת שר (שבינתיים נהיה לשעבר), אבל מה לא מעניין בזה? מה לא טלוויזיוני כאן? והרי היה לגמרי נחמד ומרתק לראות שתי נשים מפורסמות, שממש לא מרבים לראות על המסך בנסיבות פרטיות כלשהן, או בכלל, בשיח נשים ביניהן. לא נראה לי שמישהו מהצופים החליף ערוץ בשלט באותם רגעים, אלא להיפך: עוד צופים נאספו והסתכלו, כולל איתי זיו, כולל אני, והרייטינג היה בוודאי בשיאו במסגרת אותו אולפן שישי. אז מה רע?

כן, גם אשת ראש ממשלה ואשת שר אוצר יכולות להיות אייטם טלוויזיוני, ולפעמים אפילו הרבה יותר זוהר מאייטם שגור על בעליהן. כן, בהחלט מעניין אותי הרבה יותר לראות את אשתו של בוז'י הרצוג מאשר את הרצוג עצמו. גם את אשתו של ליברמן. גם את אשתו של כחלון. (גם כדי לשפוט נכון יותר את הפוליטיקאים האלה עצמם, על פי נשותיהם), וזה גם מה שאני אומר לערוצי הטלוויזיה: תנו לנו יותר מן הנשים. אל תשמעו לעיתונאים מיובשים וצייקנים, המגיבים בניגוד לאינטואיציה הרגשית הכי בסיסית ולסקרנות הטבעית שלהם עצמם.

אדם קם למזג אוויר סתווי מקסים, ומולו, בתכנית של אורלי וגיא, עומד חזאי ערוץ 10 הצעיר טל שמאי, ומודיע לנו ש"יהיה יום די איכסה". יום איכסה? מה איכסה ביום היפהפה הזה? "אני לא אוהב מזג אוויר כזה" (קצת שמש, קצת קר, הרבה עננים, אתם יודעים). אהה. מה אתה אומר, בחור צעיר? כשתהיה גדול ונבון, תבין שאין דבר כזה "מזג אוויר איכסה", יש רק חזאים איכסה. ומזג אוויר סתווי מקסים.

אני עוד זוכר (אולי גם חלק מכם) איך גיא לובלצ'יק, שהשתתף איתי באח הגדול וי-איי-פי, רצה להתאמן בחוץ (הוא היה אלוף הארץ בקפיצה משולשת לנוער, משהו כזה) ואז ראה גשם נפלא בחוץ, ואמר "איזה מזג אוויר מגעיל", כי הוא לא יכול היה להתאמן. אתם מבינים. ירדתי עליו נמרצות בעניין הזה ("כמה אפשר להיות אידיוט, גיא"). אני בטוח שהתבגר והחכים מאז. חשבתי שכל אדם, גם אם הוא צעיר וחלול וספורטאי (או חזאי צעיר באורלי וגיא), צריך לדעת לאהוב גשם, שראינו אותו יורד מבעד לדלתות השקופות בבית האח הגדול, בשדרות דקיקות יפהפיות, כמו גשם. אתם יודעים.