עוד דצמבר של סיכומי שנה במוזיקה הופך את הרשת לפחות נוכלת. בפייסבוק מחלקים אתגרים שלכאורה שייכים באופן בלעדי לחברים הכי סחים בפיד אבל בעצם קצת חמודים (כמו "למלא את הפייסבוק מוזיקה טובה, במקום עוד סלפי, עוד תמונה של מה שאכלת היום או של אלימות והסתה"). הדירוגים של חובבי המוזיקה, תחנות הרדיו, בלוגים, אתרי חו"ל ואתרים מהארץ מתחילים להתפזר ועם פוטנציאל לסחוף את כל מי שקצת סקרן, ההכרזות על גוויעת חלק מהפורמטים (אלבומים) ותחיית חלק אחר (סינגלים) שוב חוזרות למרכז השיח, האינדי כרגיל זולג לתוך המיינסטרים והם מזדקקים לחומר שמשמח לצרוך מכל קליקה/מיקום גיאוגרפי ובאופן כללי החודש האפרורי והבלוזי בשנה (לפחות כך מספרים) שוב מתבלט כאחד הכיפים ביותר. סיכומי השנה של חייבת לזוז (ושל האחים פופ לוק, החיים בלופ וקורדרוי) יטפטפו לאוזניכם במהלך החודש הנוכחי, אבל עוד קודם צריך לדאוג ש-2015 לא תישאר תלושה, רופפת וחפה מאחריות, אלא תמשיך את המטמורפוזה שעובר השוק המסחרי והעצמאי ותעורר מהפכות קונסטרוקטיביות כמו שרובנו אוהבים. מה שמרנו ולקחנו ולמה עוד אנחנו מצפים?
אינדי להמונים
כמעט שני עשורים הפכו את האינדי לדבר משונה ואבסטרקטי, עד כדי כך שגם באליטה של מביני העניין יגמגמו בקושי הסבר ודוגמאות מדויקות. מקליטים מוזיקה באופן עצמאי ולכן אנחנו אינדי? אליוט סמית' נתן לנו את התורה ולכן אנחנו אינדי? יוצרים אלטרנטיב שיתאים רק ל-5% מהאוכלוסייה ולכן אנחנו אינדי? מופיעים מדי שנה באינדינגב ולכן אנחנו אינדי? המושג התפרק, הורכב מחדש ואז התרוקן מעצמו, וחוץ מאיזו תחושה ארכאית שעדיין לופתת אותנו חזק, בעייתי להישען על המילה גם כשהיא מנסה בתום לתאר ז'אנר. מוחות רבים, בין היתר כאלו שירדו לעומקה של אמנות הסאונד והביאו אותה עד לעמדה הביתית, סייעו בשלבים השונים של המהפכה והצעידו אותנו לעידן בו יוצרות דוגמת גריימס מוציאות שיר מיינסטרמי לחלוטין ("Go") ומותירות רק שאריות מהסינת'פופ האקספרימנטלי שנברא אי שם ב-2009. זה כמעט כואב להיות ב-5% ולוותר על המועדון האקסקלוסיבי - ועוד לטובת העולם אבל אפשר לחשוב על זה כעל צעד קטן למאזין ואחד גדול מאוד לתעשיית המוזיקה המתמקצעת.
הפקה או כלום
בהמשך למיזוג מסעיף 1, גם האינדי הישראלי עבר חתיכת שדרוג בהשראת העולם. עקב אכילס של היוצרים ה מקומיים, שנפלו לא פעם בהפקה חובבנית, מתפוגג עד נעלם בחלק מהמקרים. קחו לדוגמה את מיכאל כהן, טוטמו, 3421, רד אקסס, אסף אבידן או עדי אולמנסקי כולם מוזיקאים שבזמן קצר מאוד שיכללו את חווית ההאזנה ולפעמים במינימום אמצעים. לפיכך, ב-2014 האסימון נפל גם בישראל. הפקה מוזיקלית היא גורלית לפחות כמו היצירה. יחסי ביצה ותרנגולת.
עברית הלאה מכאן
לא רק אנגלית מתובלת ישראליות יש בפסטיבל פרימוורה, אלא להקות כמו ועדת חריגים שנתנו בשוגייז עברי בברצלונה והנחיתו אותנו במחשבה הנאיבית שמוזיקה טובה זה כל מה שנדרש כדי להגיע לסוגים שונים של המונים. ב-2015 ישמח לשמוע אמנים נוספים מכינים מטעמים מהא'-ב' לאוזני זרים גמורים, עוברי אורח ותוהים שמתים לקבל מושג ונשארים בערפל קוסמי. אפרת בן צור, שעלת נפוצה, לירון עמרם והילה רוח, נניח?
תחנות רדיו ובלוגים עצמאיים
הרשת מתמלאת בהם ובצדק. לנו יש בין השאר את "הקצה" (תחנת הרדיו האינטרנטית שייסדו קוואמי ונדב רביד במכללת BPM) והמגזינים "עונג שבת", "מרפסת" ו"Andy Was Wrong" המצוינים. מי ייתן ונקבל עוד ועוד כאלו, שאינם תלויים בגופים מסחריים ופועלים בשטח כמעט סטרילי, משרתי המוזיקה ולא השטן, שמקדישים שעות ארוכות למטרה טהורה אחת. עוד מזה - וגם תודה.
נדב רביד
בשבוע שעבר, בזמן שהאינטרנט נכנס ללופ פיזור הכנסת, קהילות שונות בפייסבוק דיברו על אחרית הימים. ישראל אולי לקראת מהפכה פוליטית, אבל צרכני המוזיקה כבר עשו את הסיגריה שאחרי פסטיבל השמחה למשמע מינויו של נדב רביד למנהל גלגלצ. משהו טוב קורה בתחנה הצה"לית, שבעבר הושמצה ללא הרף גם כשבחרה להפסיק לשדר את "הקצה" של קוואמי ורביד - והשינוי ניכר עוד לפני כניסתו של האחרון לתפקיד. מבט מהיר בפלייליסט (הלועזי והישראלי) יטיל אור ורוד על התחנה, שכבר לא סוגרת את שעריה על יוצרים אלטרנטיביים ואפילו מעניקה להם ספוט נחמד. הכניסה של רביד, אם הכל ילך על פי התכנית המדומיינת, צפויה לאוורר ולשנות את החוקים הנוכחיים, ואולי אפילו למשוך מאזינים שבדרך כלל בורחים הצידה. ריספקט.
מפיקים נולדים
נרנג'ה (ערן אריאלי), Yellow Brick (יונתן ליפיץ), ZUZZ Agency (אוהד עזרתי), ימית הגר ולא מעט חרוצים נכנסו לשוק התחרותי שבעבר היה שייך באופן בלעדי לכלבים הקשישים, והפכו את הקערה על פיה. בזכותם הבוקינג של הבארבי אטרקטיבי פי כמה וחיינו קצת פחות מנומנמים. פיט דוהרטי, ריפבליקה, צ'ט פייקר, מ.וורד, אללה-לאס, Why?, רוברט בלפור, Low ואמנדה פאלמר כבר ביקרו אותנו כאן. שימשיך ככה.
מחאה
הזדחלנו הרבה מדי זמן בלי להוציא מילה. דווקא באמצע העשור השני של המאה ה-21 יהיה קריטי ללמוד ממוזיקאי העבר איך לעורר מהומות. אפשר עם סאונד מצוחצח, אבל העיקר שמישהו כבר יחסל את הוואקום האדיר ויהפוך את האמנות לאמצעי. לא רק עמיר בניון יכול.