כאדם היפראקטיבי שסובל מהיעדר קשב וריכוז, אני חש הזדהות עמוקה עם המשפט שלשמו נתכנסנו הערב במועדון הבארבי: "בייבי, אני מוכנה ללכת" - שם הלהיט הגדול של ריפבליקה מהניינטיז. עם זאת, אני חייב להודות שעוד אז, בשלהי ימי הבריטפופ, תמיד הקפדתי להוסיף אחר כך, בסוגריים, "באמת, נלך לאן שתרצי בייבי, כל עוד זה לא הופעה של ריפבליקה".
הופעה של ריפבליקה, ועוד בסוף שנת 2014, ועוד בפאקינג איזראל, היא הופעה שמעלה שאלות רבות ונוקבות עוד בטרם החלה. שאלה ראשונה, כללית אך מתבקשת: למה? דברים רבים מתרחשים בעולמנו הגדול והנפלא, ולא לכולם, כידוע, יש הסבר - ובכל זאת, למה?
שאלה שניה, מהותית לא פחות: אם נערות ונערים שצעקו "ייייייהההה!!!" במסיבות הבריטפופ של שנות התשעים כשהדי ג'יי (הגרוע) שם את "Drop dead Gorgeous", הלהיט השני הכי גדול של ריפבליקה (מתוך שניים) היו סופר-מגה-Lame, כיצד ניתן להגדיר את אותם נערות ונערים כעת, בבגרותם, כשהם כאן, לצדי, משולהבים וממושקפים כביום היוולדם?
שאלה שלישית ואחרונה, כי הנה, האורות כבו, הם עולים: מיהם, בעצם, האנשים האלה ומהי תפיסת עולמם לגבי דברים אחרים, חוץ מריפליקה? אוף, חבל שאני לא מכיר פה אף אחד ולא נעים ליפול על זר סתם כך, באמצע הופעה (כן, היא התחילה, הידד) של להקה שהוא גדל עליה ולשאול אותו "סליחה, אדוני, מה אתה?".
הבעיה עם ריפבליקה מתחילה ונגמרת בסאפרון, סולנית הלהקה, אדומת הפוני, שנולדה בשם סמנתה מארי ספרקלינג.זה קרה מזמן, בניגריה. מאז היא הספיקה לעבור לאנגליה, להיות שחקנית לא חשובה, להכיר את הקלידנים טים דורני ואנדי טוד, להצטרף ללהקתם (ריפבליקה) כסולנית, להוציא אלבום עם שני להיטים מקפיצים וקליטים שנשמעים כמו להיט אחד (מקפיץ וקליט), להוציא עוד אלבום בלי שום להיט, לפרק את הלהקה ב-2001, להקימה מחדש ב-2008 (לא, איש אינו יודע למה) ואיכשהו להגיע הנה - ולו רק כדי להטיח בחנונים קירחים ובנשים הריוניות שירים חדשים ולא ממש מעניינים, מתוך אי.פי שהלהקה הוציאה באביב האחרון, כחלק מתהליך ההתקמבקות.
פרט לסאפרון, ההרכב הנוכחי של ריפבליקה כולל את הגיטריסט ג'וני מייל, המתופף קונור לורנס (שנראה כמו ילד בן 12) ואותו טים דורני, הקלידן מאז. לזכותה של סאפרון התזזיתית יש לומר שאף על פי שהיכולות הווקאליות שלה מוגבלות ולמרות העובדה שבשני השירים הראשונים אין רמז לתיאום בין הנגנים, היא עומדת במשימה יפה. כלומר, הקהל נראה ערני, שמח ומבסוט עליה, והיא, מצדה, לא מפסיקה לדבר בין השירים, גם אם אין לה הרבה מה לומר, מעבר ל"יוווו איזה כיף לי פה!!!", "יווווו אני כל כך מתרגשת להיות פה!!!" ו"יוווו תגידו, אמרתי כבר כמה כיף לי פה וכמה אני מתרגשת להיות פה?".
היבט חיובי נוסף בהופעה הזאת נגזר מכך שאין סיבה לנסות למלמל את מילות השירים הלא ידועים כלומר, הפילרים שבין "Ready to Go" ל-"Drop Dead Gorgeous" כדי שאנשים יחשבו שאתה בעניינים, שכן אף אחד פה לא מכיר את השירים האלה, מאזור הדמדומים של ריפבליקה להקה בלי סגנון מוזיקלי של ממש, או ליתר דיוק עם סגנון מאולתר שמורכב מקרעי אינדי בריטי, דאנס, פאנק, ברייקביט ורוק אלטרנטיבי. בפועל, השירים הישנים והחדשים של הלהקה נשמעים כמו בי סיידז של ליידי גאגא. "Try Everything" - שיר מתוך האלבום השני שנזנח בצדק מזכיר קצת את הימים הגדולים (והיפים) של להקת סינרגיה. "הללויה", שיר חדש, דווקא מצליח להזיז בתחילתו כמה מבין אגני הירכיים שבקהל, אבל לקראת הבית השני מי שזז מתחיל להבין שזה לא ביצוע נוסף ל-"Ready To Go", אלא בסך הכל שיר נוסף שנשמע כמו "Ready To Go".
טוב, די לקיטורים. יש הופעה. אנסה ליהנות. אם לא מהשירים, שכולם נורא משעממים (פרט לשני הלהיטים הנ"ל, שהם מעצבנים), אז לפחות מהאנרגיות המרשימות ומרוח השטות של סאפרון, שנותרו כשהיו - שלא כמו מעיל הקולג' הכסוף שלה, שרק אז, בזמן אמת, ככל הנראה התאים לה. כן, זה מהנה. זה, ואולי גם העובדה שסאפרון - הסי היימן של בריטניה - חמודה, מתקשרת, מלאת חיות, נרגשת ובוכייה בין השירים ככלה תחת חופה, מופיעה לא רע ומעבירה אימאג' זהה כמעט לגמרי לזה שצרוב בזיכרונם של 200 ומשהו המעריצים שהגיעו ל"ערב המאוד-מאוד מיוחד הזה!", כפי שהיא מגדירה אותו בתחילת ההדרן, רגע לפני ביצוע נוסף, בשביל המצב רוח, ל-"Drop Dead Gorgeous".
האם היא תיתן שוב גם את הסיבה השנייה לקיומה ("Ready to Go")? לא, האורות נדלקו. בעצם... רגע אחד... טוב, הם חוזרים, הנה זה בא שוב. בייבי איים רדי טו גוו. יופי בייבי, אני כבר הלכתי.